פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      כשהשירה יורדת לעם: הרומן החדש בין המשוררת הדתייה לזמרות הישראליות

      זלדה על פי מוזיקאיות ולאונרד כהן בעברית, שירי מחאה רוסיים, משוררת מסתורית, מסע בעקבות הגרוב הישראלי: אחרי החגים, המדור מנקה מגרות בעקבות אלבומי הקונספט הבולטים של התקופה האחרונה

      אי במערבולת - נשים שרות זלדה

      הטרנד הלוהט ביותר במוזיקה הישראלית בעת האחרונה הוא שובם של שירי משוררים: שורה של אלבומים ופרויקטים מוקדשים לנושא, ועוד כמה צפויים בדרך (בין היתר, על הפרק עומדים פרויקט משירי לורן מילק ופרויקט משירי רחל, תוך כדי שתל אביב מציינת את שנת אלרתמן, וכזכור יצא השנה כבר פרויקט משירי רוני סומק, ובטח שכחתי משהו).

      תחילת העשור עמדה בסימן לחנים לדוד אבידן, למוזיקה הישראלית תמיד היה קשר אמיץ עם השירים של יונה וולך, ועכשיו מסתמן רומן חדש: זלדה, המשוררת האייקונית הדתייה שפעלה במקביל לשני אלה, זוכה לעדנה משלה, ששיאה בפרויקט הנ"ל - מקבץ של זמרות משלל סגנונות, בלחנים חדשים לשיריה, בהן דין דין אביב, שרון רוטר, יהודית רביץ, תמר אייזנמן, מירה עוואד, רז שמואלי, נרקיס, אסתר רדא, דאנה איבגי, יסמין לוי, מלאני פרס ואחרות. גם על ההפקה המוזיקלית הופקדה מוזיקאית - תום דרום. "אי במערבולת" משתלב היטב בגל האמוני הנוכחי במוזיקה הישראלית, ומאיר בו פינה שזוכה לפחות הכרה בדרך כלל - קולן של נשים דתיות, או לפחות של אמונה מזווית נשית (גם אם לא כל המשתתפות הן דתיות). באקלים הציבורי הנוכחי, יש לזה משמעות מיוחדת.

      כדרכם של פרויקטים מהסוג הזה, יותר מאשר קולקטיב מגובש - הם במידה רבה מהווים תמונת מחזור, ובמקרה הזה תזכורת למגוון ולעושר של הזמרות הישראליות. בשיר המפורסם של זלדה, "שני יסודות" - ששרה כאן אסתר רדא לאחר שבשנים האחרונות הוא הולחן עוד פעמיים על ידי מאיה בלזיצמן ורפי פרסקי (כאמור: עדנה) - מנגידה המשוררת בין הלהבה הבוערת לעץ היציב, שגם בו יש סערה - אף שהשלהבת לא מבינה זאת. רוב העיבודים כאן הם ברוחו השל העץ: עדינים אך מלאי עומק, בבחירה מוזיקלית שעושה חסד עם דרכה של המשוררת. צדו השני של המטבע הוא שחלק מהשירים כאן, יפים ככל שיהיו, נבלעים לעתים בגלים השקטים האלה.

      האלבום מגיע עם חוברת עמוסה בכל טוב, לטעמי אפילו עמוסה מעט מדי, עם כתבי יד ומאמרים והארות והערות לרוב, שבוודאי ישמחו את חובביה של זלדה. מבין השירים, מצטיינים במיוחד "לא ארחף בחלל" של רוחמה בן יוסף המוכרת פחות, שסוחפת בפרשנות שלה למשפט הסוגר של השיר "אין לי קיום בלי הברקים והקולות ששמעתי בסיני"; "עם סבי" של נרקיס, בסגנונה המאופיין והמשוייף (לחן: ענת מלמוד); "פנאי" של דאנה איבגי בעלת מגע הזהב, בלחן יפהפה של יקיר הלל; ו-"צל ההר הלבן", תפילה ענוגה בביצוע של מיקה הרי. אני אוהב למדי גם "כאשר חי המלך" של שרון רוטר, אשר הופיע כבר באלבומה האחרון והמשובח, עליו כתבנו כשיצא. בכל אלו יש עולם ומלואו, ולו השלהבת תקשיב להם - היא תבין גם תבין.

      מיתולוגיה שלמה מתחת לציפורניים - השירים של דליה שושן - רקמות

      אם בפרויקט הקודם המוזיקה הגיע אל הספרות, כאן הספרות מגיעה אל המוזיקה. דליה שושן היא דמות מספריו של שמעון אדף, משוררת-מוזיקאית מהדרום, עזת הבעה וייחודית במינה, שפעלה בשנות ה-90 אך חייה הסתיימו באופן טראגי. השורות האפלוליות שלה פרוסות בתוך העלילה כמו מין כתבי חידה, ולמשל: "כשאני רואה אנשים, את החושך שלהם בא, זה כאב שבפיתויו אינני מסוגלת לעמוד עוד", אם לבחור לדוגמה בשורה הסוגרת של האלבום.

      אדף - למען הגילוי הנאות: יש בינינו היכרות מוקדמת - חוזר מדי כמה שנים מהספרות ליצירה מוזיקלית, למשל בקולו עם גלעד כהנא ורם אוריון או כמוזיקאי עצמאי, או ככותב עבור כנסיית השכל וברי סחרוף. כאן הוא חבר לחיים רחמני, חבר להקת קטב מרירי שהקליטה בעבר אלבום שלם משיריו של אדף. השניים, תחת השם "רקמות", קיבצו סביבם מוזיקאים נוספים כמו שי צברי, טל גורדון, נעמי חשמונאי, טליה אליאב, ערן צור, חיים אוליאל, נעה בביוף, יורם חזן (כנסיית השכל), וגם, למרבה ההפתעה, היוצרת שהרה בלאו, לביצוע שיריה של שושן. מדובר בקבוצה שמזכירה למדי את הפרויקט האחרון של רחמני, גם בהרכב וגם בסגנון - "מדרכות מפיקות חשמל" משיריו של רוני סומק.

      "רקמות" שמרו בכוונה על עמעום בנוגע לגבול בין בדיון ומציאות בפרויקט הזה: הקרדיטים לשירים ו"לחומרי הארכיון" בחוברת ניתנים בעיקר לדמויות מתוך הספרים, כמו רמי אמזלג ואליש בן זקן. התוצאה היא פרויקט מסתורי, מרתק ומבלבל דרך כל רבדיו. לא פחות מהמילים, אלו העיבודים והתכנותים, שמדמים איזו צלילה אלקטרונית בין רעשים ומקצבים שקוטעים את רצף השירה ("אמצע הדברים" לדוגמה), שממחיש את החורים בנפש של שושן, ואת המרחק מדמותה הבדיונית והמתה. בה בעת, זאת חוויית האזנה מדכאת להפליא ועוכרת שלווה. כאן דווקא שיר אחד מתבלט בקלות מעל לכל היתר, וזה המניפסט הפותח: 7:47 דקות של זעקת "עברית בכל הגוף, עכשיו הזמן שלה - עכשיו תור הבשר לדבר", בקולו של צברי, אחד המבצעים המשובחים ביותר שיש כאן. באמצעותו, אולי דליה שושן זוכה לאיזושהי גאולה, קילומטר ויומיים לפני השקיעה.

      זכרונות מהעתיד - עידו מימון

      בדרכו, גם "זכרונות מהעתיד" הוא אלבום קונספט, מסוג קצת שונה. המפיק עידו מימון, שזה כבר אלבומו השני אחרי "חלומות", עורך כאן מסע בין שלל אגפים של המוזיקה הישראלית, מחבר קלאסיקות ישראליות נשכחות יותר ופחות עם לבוש חדש - וגם קצת שירים חדשים באווירה של פעם: מיוני רכטר עד נייג'ל האדמו"ר, מברי סחרוף ועד אופירה יוספי המנוחה באחד משיריה האחרונים, אם לא האחרון; ועל הדרך גם כמה מהאמנים העכשוויים המעניינים שפועלים בישראל כרגע כמו עדן דרסו, כהן@מושון, גיא מזיג, נצ'י נצ', שקל, שאנן סטריט, חנן בן ארי, אלון עדר ואחרים.

      כך, "זכרונות מהעתיד", המשוכלל בהרבה מקודמו, מרגיש קצת פחות כמו אלבום במובן המקובל של המילה, אלא יותר כמו תכנית רדיו מוזיקלית ערוכה לעילא שמביעה את הטעם המגוון של העומד מאחוריה. זה מסע משמח שעובר על כל הקשת של הגרוב, הסול וההיפ הופ, אך מעט קשה לחלץ ממנו שיר אחד שמתבלט מעל היתר - וזה אולי החיסרון הבולט העיקרי כאן. בכל זאת נציין את "סרטים" עם עדר ו"שבילים חדשים" עם דרסו. בסך הכל, השלם כאן גדול מסך החלקים: הוא לא מפוזר כדרכם של פרויקטים מהסוג הזה, יש בו משהו בשביל כולם, והוא ישכנע גם סרבנים עקשנים להזיז את עצמם.

      שלך, א. כורם - איה כורם

      אחת לכמה שנים מנסים לתרגם את לאונרד כהן המנוח, בדרך כלל בהצלחה מוגבלת (יצוין לטובה פרויקט "שיר זר" של השרת העיוור). לא הכל עובר בתרגום, אבל הפיתוי הוא גדול מדי. האחרונה לעשות זאת היא איה כורם, במיני אלבום שבו נוטלת לעצמה את החירות ללכת רחוק יותר ממרבית קודמיה, ונסות לפתור את פלונטר התרגום באמצעות גרסאות מקוריות למדי לשירים המוכרים (כורם התנסתה בעבר בתרגיל דומה, כשכתבה שיר תגובה ל"עטור מצחך"). כך, "צ'לסי הוטל #2" ו"המעיל הכחול" מסופר מהצד של האישה בסיפור, ו"דמוקרטיה" עושה עלייה רשמית לארץ ישראל, בתרגום חופשי מאוד.

      כרגיל אצל כורם, העטיפה והעיבודים מוקפדים, אבל לא כל חמשת השירים אחידים ברמתם. מול "דמוקרטיה" המצוין, שמעביר היטב את רוח המקור עם תובנות מקומיות, ומצליח גם לצמרר, העיבוד היומרני ל"מי באש", שכולל מש-אפ עם ביצוע ל"ונתנה תוקף" של החזן הצבאי הראשי שי אברמסון, מחמיץ בענק את האינטימיות והבדידות של השיר המקורי, האישי כל כך, ומחליף אותה בפאתוס של השיר הישראלי, הלאומי והקולקטיבי. ממילא, הקשר בין השירים - שניהם נכתבו בעקבות מלחמת יום כיפור על בסיס הפיוט המוכר - כבר הפך לקלישאה. "בסוף אתה תחזור אליי", ששמו לא מסגיר את המקור "hey, that's no way to say goodbye", סוגר באופן הולם את האתגר, ואפשר לסכם שכורם עמדה בו בכבוד רב.

      שמואל זלצר - שירי ברזל #2

      שמואל זלצר המצוין עושה דבר דומה בחלק השני בסדרת המחוות שלו לענקי הרוקנרול הסובייטי: מתרגם לעברית-ישראלית את שירי מוסר ההשכל הרוסיים, ומקשר בין המורשת התרבותית הזאת לחיים כאן. החלק הקודם הוקדש לכמה משיריו של ויסוצקי, ואילו הפעם אין דמות ספציפית במוקד.

      כוחו של הפרויקט הוא בפורמט המינימליסטי, רוקנרול בסיסי: גיטרה-בס-תופים, מפוחית, כמה כלים מסביב, קול משועשע ולא הרבה יותר. זה הולם את הטקסטים שכולם מכוונים להיאמר בגובה העיניים, בפשטות, לא מבמה אל קהל אלא מחבר אל חברים וחברות.

      זלצר הוא לא מבצע גדול, אבל ההתלהבות שלו סוחפת ומשכנעת, וכל כולה מביעה הזדהות עם דיסידנטים, אחרים וסתם קורבנות של משטרים דכאניים: החתול השחור שכולם מתאחדים נגדו על לא עוול בכפר ("חתול שחור"), החייל שנשלח אל הגבול ומקווה לא למות ("סוג הדם", וגם "כוכב הקרוי שמש"), האהוב הגולה ששר ספק לאהובתו ספק לארצו ("היה לי יותר קל לשיר"), או סתם אזרח פשוט שמחפש ניצחונות קטנים בין כל החרא המוכר (בשיר הטוב באלבום - הרצועה הסוגרת "מצב הרוח משתפר"). האזרח הקטן הרי לא יכול לנצח לגמרי במלחמה, אבל אם יש לו שיר סודי שצוחק על המציאות ומגלה על האמת, זה כלי נשק שאי אפשר לזלזל בו, או לכל הפחות ממתיק מוזיקלי בימים מרירים.