כשהמוזיקה טובה, לא חייבים להבין את המילים. האמת הזאת לא הייתה ברורה יותר מאשר בשנת 1996, אז קרפיצ'ו הציגו את "טיק טיק טק", ריקוד "המקרנה" של לוס דל ריו הטריף את המדינה וג'ובנוטי הקפיץ את כולם עם "לומבליקו דל מונדו". אלה הם רק שלושה מהשירים שהפכו את האוסף "היטמן 7" לאחד מהדיסקים המצליחים ביותר של הניינטיז, ובכלל. עם מכירות של כ-200 אלף עותקים, מדובר באחד האלבומים הלועזיים הנמכרים ביותר בישראל אי פעם. הסיבה פשוטה: מדובר פשוט באסופה של 18 להיטי ענק, שגם 23 שנים אחרי עדיין כיף לזמזם אותם (חוץ מאת "מקרנה", שהצליח להזדקן רע אפילו יותר ממה שהוא היה במקור).
ברצועה מספר 15 באוסף, במקום טוב בין הבקסטריט בויז לטוני ברקסטון, צץ לו בחור איטלקי שרמנטי בשם ארוס רמצוטי, והציג לראשונה לקהל גדול בישראל את הקול הייחודי של אחד הזמרים הכי פופולריים בתולדות איטליה, קול שנשמע כמו גרסה מנוזלת של זמר בריטון שמנסה לשיר באוקטבה גבוהה יותר ממה שהמנעד המאנפף שלו מאפשר - ובכל זאת גורם לזה לעבוד. הלהיט "Più bella cosa" הפך אותו לכוכב לרגע בישראל, אבל כמו מיסטר פרזידנט ולהיטם הגדול "קוקו ג'מבו", גם רמצוטי די נשכח בארץ הקודש מלבד לקהל מעריצים קטן, אך אדוק.
רק לפני שלוש שנים רמצוטי כבש בהצלחה את היכל הספורט ביד אליהו, ואמש הוא הגיע לסיבוב ניצחון נוסף. מפתיע לראות 8,000 ישראלים שנרעשים כל כך לשמוע זמר שאין כמעט שום סיכוי לשמוע אותו ברדיו הישראלי. אפשר רק לקוות שהמפיקים המקומיים יקחו יותר סיכונים כאלה עם אמנים מצליחים ומוצלחים שנחשבים לפחות מיינסטרימים במחוזותינו.
ההופעה עצמה התחילה עם פאשלה קטנה, כאשר הגיטרה של רמצוטי הפיקה צלילים צורמים ומחרישי אוזניים. רמצוטי לא הצליח כתוצאה מכך לבצע את סולו הגיטרה שלו ב-"Stella Gemella" (מאותו אלבום מצליח מ-1996). לקהל זה לא הפריע יותר מדי, אבל רמצוטי כמעט יצא מכליו על הבמה, ושלח מבטים זועמים לעבר עובדי הבמה. התקלה תוקנה במהרה, אך בהמשך היא חזרה כשנגן הסקסופון ביצע סולו שאף אחד לא שמע. כל התקלות הקטנות האלה גרמו לרמצוטי להיות עצבני למדי, כשלשיא הוא הגיע כשהוא ניצל סולו של נגן אחר בלהקה כדי לנזוף בתנועות גוף עצבניות בנגן הפסנתר שלו.
אלא שבעוד אצל פרפורמרים אחרים זה יכול היה להפריע לשטף המופע, איכשהו העצבים של רמצוטי רק גרמו לו להיות יותר חד ומדויק, ולבצע את השירים עם הרבה יותר רגש. אין לו את הקוליות המצופה מכוכב רוק, כזה ש"לא שם זין" על כלום אלא להפך, מדובר ביוצר עם דם חם. רמצוטי הוא מאהב איטלקי בלתי צפוי, כזה שקל להתאהב בו ממבט ראשון - וכל זה בלי להבין מילה ממה שהוא אומר.
הקהל שר עם רמצוטי, לפעמים רק זמזם, במקרים אחרים קם לרקוד - ובכל מקרה המפגש בין האמן לקהל היה אותנטי ומרגש. נראה שרמצוטי ירד וביצע סלפי עם חצי מבאי האולם, לפעמים תוך כדי שירה (בלי לפספס תו, דבר מרשים כשלעצמו). אלא שהרגע המרשים ביותר בהופעה הגיע דווקא ברגע קצר בו רמצוטי ירד מהבמה להתרענן.
על מסכי הענק שבאחורי הבמה הופיע סרטון שהסביר על הסכנות האקולוגיות שנגרמות לכדור הארץ בעקבות השימוש בפלסטיק, שקיות ניילון ועוד מוצרים מזהמים. הקהל ההמום "זכה" לראות מספרים מדהימים ובעיקר עצובים על כך שבשנת 2025 צפויים להיות יותר מוצרי פלסטיק בים מאשר דגים. הסרטון היה אפקטיבי, כמו שהוא היה חשוב - כאשר כבר במהלכו (בפריים עצוב במיוחד של צב ים מנסה לנגוס בשקית ניילון) הקהל החל לפתע למחוא כפיים, כאשר בסיום הסרטון, שהכריז "אנחנו יכולים לעשות שינוי", 8,000 איש הריעו למסר. המוזיקה של ארוס רמצוטי נהדרת, אבל הסרטון הזה היה חשוב יותר ונחוץ יותר מכל פזמון שהוא כתב בחייו. שאפו. מעטים האמנים שמנצלים את המעמד שלהם כדי להעביר מסרים חשובים, מזל שיש כאלה שטורחים להזכיר לנו את מה שחשוב באמת.