פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "המרגל והבוגד" הוא מועמד חזק לתואר ספר העשור, ולא מהסיבות המובנות מאליהן

      במשך שלוש שנים גבה בן מקנטייר עדויות מדוקדקות ממקור ראשון ומאין-ספור מרואיינים אחרים על פעילותו של איש קג"ב שהחל לרגל לטובת הבריטים, עד שעיצב את יצירת המופת הזאת, שמעבר לסיפורת הנפלאה היא שופכת אור על הנפש האנושית

      כשחושבים על עולם הריגול בספרות הבדיונית, עולות בראש שתי דמויות עיקריות: ג'יימס בונד החטוב, הזוהר והנהנתן של איאן פלמינג, ולעומתו ג'ורג' סמיילי, הגוץ המיוסר של ג'ון לה קארה. אומרים על האמת שהיא תמיד נמצאת באמצע, אבל העיצוב של לה קארה לפרופיל של מרגל נראה הרבה יותר מייצג. בעולם הביון יש הרבה יותר מרקוס קלינגברג ושבתאי קלמנוביץ' מדמות זקופה ומשוחה בג'ל כמו רב-המרגלים הסובייטי קים פילבי. בהתאם, בן מקנטייר מציג ב"המרגל והבוגד" את סיפורו האמיתי המרתק של מרגל מהסוג השני - אולג גורדייבסקי, קצין קג"ב בדרג ביניים שבמשך 11 שנים ריגל עבור בריטניה והיה אחד האנשים המשמעותיים מאחורי הקלעים בשינוי מהלכה של המלחמה הקרה.

      כבן לאב ששירת בנקו"ד (שירות הביטחון ששלט ברוסיה בימי סטאלין) ואח למרגל בקג"ב, לגורדייבסקי לא ממש הייתה ברירה וגם הוא התגייס מתוך אידיאולוגיה. אט-אט, בתהליך שנמשך שנים והושפע בעיקר מהפלישה הסובייטית לפראג ומחשיפתו לתרבות המערב כתוצאה מהצבתו בדנמרק, גורדייבסקי התחיל לעשות מה שבברית המועצות היה אסור: להטיל ספק במשטר. זה התבשל אצלו בראש, עד שב-1974 החל ליצור קשרים עם ה-MI6, שירות הביון הבריטי. הגילויים של גורדייבסקי והדרכותיו הדיפלומטיות עזרו לשנות את פני ההיסטוריה, אבל הוא גם שילם מחיר יקר ביותר בחייו האישיים. אם כי יש להודות: בתור מרגל נגד מסך הברזל, המחיר היה יכול להיות גבוה בהרבה.

      מקנטייר מגולל את כל השתלשלות חייו ההפכפכים של גורדייבסקי, כולל מספר חשיפות מדהימות שהסעירו עם יציאת הספר את בריטניה, כמו הגילוי לפיו מייקל פוט, מועמד הלייבור לראשות הממשלה ב-1979, העביר מידע לקג"ב. במשך שלוש שנים מקנטייר גבה עדויות מדוקדקות ממקור ראשון ומאין-ספור מרואיינים אחרים על פעילותו של גורדייבסקי, עד שעיצב את יצירת המופת הזאת. אם נעבור כבר עכשיו לשורה התחתונה, "המרגל והבוגד" הוא בעיניי ספר השנה ומועמד חזק לתואר ספר העשור - ולא בהכרח מהסיבות שאתם חושבים.

      דניאל קרייג כג'יימס בונד (יח"צ)
      לא כמו ג'יימס בונד. דניאל קרייג' כסוכן 007 (צילום: יח"צ)

      גורדייבסקי היה אדם אפרורי שחי במציאות אפרורית, מנהל חיים אפרוריים ועיקר העיסוק היומיומי שלו הוא אדמיניסטרטיבי. זו בדיוק הסיבה לכך ש"המרגל והבוגד" הוא ספר כל כך מיוחד - מקנטייר מצליח להפוך המוני מסמכים שעוסקים בניירת, בביורוקרטיה ובשיחות דיפלומטיות לאחד המותחנים המוצלחים אי פעם. מומלץ להקשיב ללה קארה עצמו, שאמר כי "זהו סיפור הריגול הטוב ביותר שקראתי".

      מקנטייר עושה בתחום הביון את מה שמייקל לואיס עושה בעולם הכלכלה: מצליח להרים יצירת פאר ממרכיבים עם כריזמה של מסטיק משומש (לא סתם הדימוי הזה עלה לי בראש, ב"המרגל והבוגד" תלמדו שמסטיק משומש הוא כלי עבודה אינטגרלי אצל מרגלים). חיבור אלפי הפיסות שלו לכדי יצירה אחת, קוהרנטית ושוטפת, הוא שיא השלמות, ולכל אורך 400 העמודים של הספר לא תחשבו שיש איזושהי מילה מיותרת. כל זה, צריך לזכור, כאשר מדובר באדם שביומיום היה איש שישב במשרד על ניירת, יצא לפגישות עם מפעילים ותמרן פוליטיקאים באופן בלתי ישיר מאחורי הקלעים. הוא מעולם לא ירה במשתיק קול או הזריק נסיוב קטלני בכיכר השוק בצהרי היום. גורדייבסקי לא היה איש של אקשן פיזי. הוא הזיז סלעים בכוח הידע והזיכרון שצבר, ובמקום שזה יהיה משעמם עד מוות מקנטייר רוקח תבשיל יוצא דופן.

      מעבר לסיפורת הנפלאה, יש הרבה אלמנטים שהופכים את "המרגל והבוגד" לספר כל כך מיוחד. העיקרי שבהם הוא הדגש ששם מקנטייר על נפש האדם. בראש שלנו מרגל הוא אדם נטול אמוציות שבוחר בין טוב ורע וניחן בהרבה קור רוח. גורדייבסקי מתואר ברגעים רבים כמלא חשש, מיוסר, מיוזע ועלוב. האלמנט האנושי ניכר לא רק על גורדייבסקי אלא גם על, תחזיקו חזק, מרגרט תאצ'ר. ראש ממשלת אנגליה, אשת הברזל, נחשבה לאישה שמתעמרת במעמד הנמוך והקימה על עצמה לא מעט אויבים. בספר הזה היא מצטיירת לא רק כמנהיגה שקולה, אלא גם כמלאת חמלה.

      כריכת הספר "המרגל והבוגד" מאת בן מקנטייר (יח"צ , הוצאת תכלת)
      ספר השנה, ומתמודד על ספר העשור. כריכת "המרגל והבוגד" מאת בן מקנטייר (הוצאת תכלת)

      ובכל זאת, מקנטייר לא חסין מביקורת באספקט אחד - הוא שיפוטי באופן נחרץ משהו. כשהוא משווה בין גורדייבסקי למרגל האמריקאי אולדריץ' איימס, שבדיווחיו לסובייטים שלח סוכנים בברית המועצות אל מותם, הוא כותב: "איימס ריגל למען כסף, גורדייבסקי הונע בכוח אמונתו האידיאולוגית. קורבנותיו של איימס נלכדו בידי הקג"ב ורובם הוצאו להורג, אבל המרגלים שחשף גורדייבסקי הושמו במעקב ובהשגחה זמן ממושך, נשפטו בהליך הוגן, נכלאו ולבסוף שוחררו וחזרו אל החברה. גורדייבסקי סיכן את חייו למען מטרה, איימס רצה מכונית גדולה יותר. איימס בחר לשרת משטר טוטליטרי אכזרי שלא הייתה לו שום קרבה רגשית אליו ומעולם לא עלה על דעתו לחיות בברית המועצות... בסופו של דבר ההבדל ביניהם נתון לשיפוט מוסרי: גורדייבסקי עמד לימין הטובים, איימס פעל למען עצמו".

      הקביעה הנחרצת של טובים מול רעים והטיעון לפיו אידיאולוגיה מנצחת תאוות בצע מעניקים מסגור מוגזם לפועלו ולאופיו של גורדייבסקי. על אף שעזר למערב ה"טוב" נגד מסך הברזל ה"מרושע" (גם היום הרי אין בעיני רובנו ספק שעדיף לחיות תחת השלטון הבריטי מאשר הרוסי), בל נשכח שהוא עדיין אדם שבגד במולדתו ובעיקר ברעייתו ובנותיו שלא ידעו דבר. שרטוטו כ"טוב", ואפילו כמי שלוחם מסיבות אידיאולוגיות, חוטא מאוד לאישיות שלו ולמשמעויותיה. עדיין, כמו כל מרגל, גורדייבסקי סבל מתסביכים, נאמנות כפולה וסדר עדיפויות בעייתי מאוד.

      אם רומנים בדיוניים מראים לנו שהכול אפשרי, בעיקר מה שנראה בלתי אפשרי, מותחן ריגול אמיתי כמו זה רק מעצים את התחושות. אני מודה שלאחר הקריאה של "מרגל ובוגד" פתאום חשבתי על כך שכל מיני תרחישים שקושרים מנהיגים מובילים למדינות עוינות נראים מציאותיים לחלוטין, ואפילו הרהרתי בתהייה האם אני מזהה באשתי, בהוריי ובחבריי אי אילו סממנים שמעידים על כך שהם בעצם סוכני מוסד או גופים זרים. כרגע כולם זכאים מחמת הספק, אבל המסמך של מקנטייר כל כך מאלף, טוב ומשכנע עד שהוא הצליח לגרום לי לפקפק. בקרוב הממצאים.


      "המרגל והבוגד" מאת בן מקנטייר. מאנגלית: יוסי מילוא. הוצאת תכלת, 400 עמודים.