פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      לא האמנו שזה יקרה, אבל הכול מושלם במחזה "אפס ביחסי אנוש"

      על פי היסטריית הקופות עושה רושם ש"אפס ביחסי אנוש" הוא לתיאטרון הישראלי מה ש"ג'וקר" עשה לקולנוע העולמי, וכמו הסרט גם במקרה הזה ההייפ מצדיק את עצמו. זו הצגה גדולה על חיילות שקופות עם חלומות קטנים. זו סאטירה נוקבת - והיא קורעת מצחוק, חשובה ובעיקר מהנה

      לא האמנו שזה יקרה, אבל הכול מושלם במחזה "אפס ביחסי אנוש"
      רדי רובינשטיין

      לפני קצת יותר מ-20 שנה, בתחילת 1999, עלה למסכי הקולנוע "מהומה במשרד", סרט הפולחן של מייק ג'אדג' שהטיל זרקור על שביזות היומיום של עובדי התאגידים באמריקה. יותר מאשר על אנשים, הסרט שם דגש על קיוביקלס ומדפסות. המיתוג שלו כ"סרט חפצים" כל כך הצליח, עד ששדכן אדום פיקטיבי שכיכב בו הונפק במציאות ונמכר בכמויות היסטריות. זמן קצר לאחר מכן כתבו ריקי ג'רווייס וסטיבן מרצ'נט את "המשרד", הסדרה המוקומנטרית שנתנה את הדחיפה הגדולה ביותר לז'אנר וזכתה גם לגרסה ישראלית. אנשים כבויים בתוך תאי עבודה אפורים השתחלו ללב הקונצנזוס, ובהחלט ייתכן שלעובדה שבעולם האמיתי האנשים הללו עצמם מרכיבים את הקונצנזוס יש קשר לכך.

      כשבוחנים את הבסיס הזה, לא קשה להבין את ההצלחה האדירה שנחל בקולנוע "אפס ביחסי אנוש", הסרט שכתבה וביימה טליה לביא, פקידה צה"לית במיל', כפועל יוצא מחוויותיה הצבאיות. זה לא היה הסרט הראשון שהציב חיילות במרכז, אבל אם "בנות" (1985) של נדב לויתן ואסי דיין ניסה רק להמשיך את גל סרטי החניכה האופייניים לשנים ההן, "אפס ביחסי אנוש" התמקד באקדח הסיכות, במגרסה ובמסכי מחשב כבדים. מלבד "בנות" היו סרטים צבאיים יותר ופחות מצחיקים, אבל לרובם מכנה משותף אחד: הם התמקדו בחיילים קרביים. ככה פתאום, רגע לפני תחילת מבצע "צוק איתן", לביא שברה חזק את ההגה לקומדיה שחורה על בנות ג'ובניקיות. זה היה משהו אחר, חזק, שילוב של "גבעת חלפון" עם "המשרד". כמעט 600 אלף איש הצביעו ברגליים והפכו אותו לאחד הסרטים הישראליים המצליחים בכל הזמנים.

      אפס ביחסי אנוש (יח"צ , רדי רובינשטיין)
      הימור וזכייה. אפס ביחסי אנוש (צילום: רדי רובינשטיין)

      חמש שנים חלפו, ו"אפס ביחסי אנוש" הגיע גם לבמה של תיאטרון בית ליסין בהמחזתו של אורן יעקובי ובבימויו של עידו רוזנברג. השנה היא 2003. דפי (משי קליינשטיין) וזוהר (מגי אזרזר) הן שתי פקידות שלישות משועממות בבסיס שיזפון הנידח שסובלות ממרותה של המפקדת רמה (מעיין תורג'מן). דפי המפונקת מתה לברוח מהבסיס הנידח לקריה ולהעביר את שירותה בקניון עזריאלי, בעוד זוהר רק רוצה למצוא את האיש הנכון שיבתק את בתוליה. רמה, מצדה, רוצה להשתלב בשרשרת הפיקוד המונהגת על ידי מפקד הבסיס השוביניסט בועז (רון שחר). שלושתן סובלות מיחס משפיל מצד הגברים במחנה והחלומות הקטנים הם התקווה שלהן להיחלץ מהמציאות המשרדית המשמימה שאליה נקלעו.

      מדוע הופך סרט מצליח למחזה? הסיבה העיקרית טמונה, כמובן, בשאלה - אם הוא הצליח מסחרית על המסך, יש סיכוי לא רע שיצליח גם על הבמה. אלא שזה כשלעצמו לא הגורם שיבטיח לו הצלחה. מה שנתן ל"אפס ביחסי אנוש" הבימתי מקדמה גדולה הוא רוח התקופה. ב-2014 לא היה את MeToo וב-2019 השינוי התודעתי הגדול כבר בעיצומו. ועדיין, שום דבר לא שימש ערובה לכך שהמחזה הזה ייצר את אותו אפקט, ויעקובי ידע זאת והחליט להמר כשהפך את "אפס ביחסי אנוש" למחזמר. הימר, וזכה בג'קפוט. אם הסרט היה קודר ומשופע בזוויות צילום אפלוליות ששייפו ועיצבו אותו כקומדיה שחורה, המיוזיקל כבר הפך אותו לסאטירה עולצת. זה מהלך מסוכן מהרבה בחינות, אבל הוא משיג מטרה משמעותית אחת: דווקא בדרך ההפוך על הפוך, בהגשה הקלילה, המחזה מעלה על נס נושאים משמעותיים כמו שוביניזם, פגיעה בנשים, אונס, התאבדות, הומופוביה, דיכאון ודימוי עצמי נמוך. בתוך ים הצחוקים מתחבאים עצב ופגיעות, שככל שירופדו בתחושת נינוחות, כך רק יבליטו את גודל הבעיה.

      אפס ביחסי אנוש (יח"צ , רדי רובינשטיין)
      עצב ופגיעות בתוך ים צחוקים. אפס ביחסי אנוש (צילום: רדי רובינשטיין)

      הכול עובד באופן מושלם ב"אפס ביחסי אנוש". משי קליינשטיין מקסימה בתפקיד דפי השבוזה, מגי אזרזר מלאת קסם כזוהר, רון שחר נכנס היטב לדמותו של מפקד הבסיס האידיוט הסובל מעודף חשיבות עצמית, אסף הרץ מוגזם במתכוון כאיתן שפי החתיך ומעל כולם מתבלטת דיאנה גולבי כאירנה הרוסיה, דמות שהייתה שולית בסרט וזכתה להרחבה על הבמה. לא בכדי היא גרפה את התשואות הקולניות ביותר, על אף שאינה נמצאת בעמדה קדמית בהיררכיית השחקנים.

      אלה לא רק הבימוי או המשחק, כל המכלול הוא שהפך את "אפס ביחסי אנוש" ליצירה של ממש. אי אפשר היה לבחור אשת מקצוע טובה יותר משני טור הנהדרת לעיצוב התפאורה. כמו במחזמר אחר של יעקובי, "סימני דרך", גם כאן הייתה הבמה של טור מדוקדקת והכניסה את הקהל לאווירת הצבא. עילי בוטנר כתב את מילות השירים יחד עם יעקובי והשניים הפיקו שירים מצוינים, בראשם המוצר המנצח "2003", שיר מצוין שמבוצע היטב ונחקק מידית בתודעה.

      על פי היסטריית הקופות עושה רושם ש"אפס ביחסי אנוש" הוא לתיאטרון הישראלי מה ש"ג'וקר" עשה בחודשים האחרונים בקולנוע העולמי, וכמו הסרט גם במקרה הזה ההייפ מצדיק את עצמו. זו הצגה גדולה על חיילות שקופות עם חלומות קטנים, סאטירה נוקבת אפילו יותר משהיא מצחיקה - והיא מאוד מצחיקה. יעקובי ורוזנברג מדגימים איך הופכים סרט מצליח למחזה מצוין ומייצרים מסמך מושלם, ביקורתי, חשוב ובעיקר מהנה.


      שורה תחתונה: 5 כוכבים