וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

"לא צריך לפחד להציג ערבי כגנב או יהודי כפרנואיד"

18.11.2019 / 0:51

"מלחמת המעמדות" משתמש במשבר במערכת החינוך כדי לתאר את משבר הזהות העובר על צרפת. לרגל הקרנתו בפסטיבל הקומדיות הצרפתיות, יוצרו מישל לקלר מסביר למה הוא לא מפחד לצפצף על התקינות הפוליטית כדי לצחוק על סוגיות חברתיות טעונות

פסטיבל הקומדיה הצרפתי

לבית הספר תמיד היה מקום מרכזי בחברה הצרפתית. בשנים האחרונות, בהן היא חווה משבר זהות, הוא נהיה מקור לחיכוכים גדולים במיוחד במדינה. בחודש האחרון, למשל, המדינה סוערת סביב השאלה אם צריך לאסור על אמהות מלוות להצטרף לטיולים שנתיים כשהן חובשות רעלה, מה שפוגע לכאורה בערך החילוניות הכה מקודש במדינה, בה הדת מופרדת לחלוטין מן המרחב הממלכתי.

"מלחמת המעמדות", סרטו של מישל לקלר, משתמש במערכת החינוך כדי לעסוק בשאלות החברתיות שמטרידות את צרפת באחרונה. הוא עושה זאת בצורה מבריקה ומעניינת, כך שבהחלט כדאי לנצל את ההזדמנות לצפות בו הערב (שני) במסגרת פסטיבל הקומדיות הצרפתיות שיצא לדרכו השבוע, מה עוד שהוא לא יופץ בישראל וזו ככל הנראה ההזדמנות האחרונה לראותו כאן על מסך גדול.

בהתבסס על סיפורם האישי, התסריט שכתב לקלר עם זוגתו באיה קסמי מציג את סיפורו של "זוג מעורב": הוא מוזיקאי פאנקיסט, צרפתי לבן עור ונוצרי, והיא עורכת דין שמוצאה צפון-אפריקאי. הם עוברים לגור בפרבר הפריזאי שבו גדלה, ומעבירים את בנם לבית ספר הציבורי שבמקום. אחרי שרוב חבריו עוברים למוסד אחר ופרטי, הילד נותר כאחד הלבנים היחידים בכיתה, מה שעולה לו בהדרה מן המעגל החברתי, ומחייב את הוריו לקבל החלטות קשות לגבי עתידו ועתידם.

מלחמת המעמדות. פסטיבל הקומדיה הצרפתית,
"גם יהודים הולכים לבית ספר קתולי בגלל המצב בפרברים". מתוך "מלחמת המעמדות"/פסטיבל הקומדיה הצרפתית

בשנים האחרונות, כפי שמסביר לקלר, יותר ויותר צרפתים מפנים עורף מתוך למערכת החינוך הציבורית, אם זה מתוך דאגה אמיתית מן האלימות הגואה והמתחים האתניים בה, ואם זה מתוך סנוביזם ופרנויות. כך או כך, הפופולריות של בתי הספר הפרטיים הולכת ומתעצמת, ובפריז כרבע מן התלמידים והתלמידות פוקדים אותם.

זה לא נתון טריוויאלי, בטח בהתחשב בכך שהמוסדות הללו כמעט תמיד קתוליים, והילדים שלומדים בהם לא בהכרח כאלה. "אפשר גם למצוא בהם יהודים או מוסלמים. ההורים שולחים אותם מתוך מחשבה שהילדים יקבלו חינוך טוב יותר, או שיהיו פחות חשופים להצקות, למעשי אלימות ולסביבה בעייתית", אומר הבמאי. "כמובן שבית ספר שכזה כולל גם שיעורי דת, והתלמידים הלא קתולים לא מחויבים ללכת אליהם, אבל זה לא פותר להם את כל הבעיות החברתיות. כשכל הכיתה יוצאת לטיול שנתי בוותיקן, למשל, הילד לא מצטרף אליה, והוא מוצא את עצמו קצת מבודד. בצד זאת, יש כמובן גם בתי ספר יהודים וגם התפוסה בהם הולכת וגדלה".

הסרט מתעסק בנושאים טעונים ביותר. איך התקשורת הצרפתית קיבלה אותו?

"כל עיתונאי בחן אותו מנקודת המבט הפוליטית שלו. העיתונים הימניים כתבו שזה סרט בורגני שמזמר שירי הלל לגיוון החברתי, ובעיתוני שמאל אמרו דווקא שהוא מותח ביקורת על המצב בפרברים. אני שמח שהתגובות מעורבות, כי לא באתי להטיף מוסר, אלא להציג תמונת מציאות ולהעלות שאלות - למשל, השאלה אם תשים את הילד שלך בבית ספר פרטי או ציבורי".

באחד מרגעי השיא של הסרט, אחת הדמויות אומרת לגיבורים כי למרות שהם מציגים את עצמם כאנשי שמאל, הם יותר גרועים מהתומכים של לה-פן. מה שהיא אומרת מהדהדת מחשבות שעוברות לך בראש לגבי עצמך? אתה לפעמים שואל את עצמך אם אתה באמת אמן אידיאליסטי ומחויב חברתית או סתם שמאל בורגני וצבוע?

"הדמויות הראשיות כאן נאלצות לשאול את עצמן שאלות, ואני תמיד אעדיף דמויות כאלה על דמויות שלא חושבות בכלל. כשגייסתי כסף לסרט, הראיתי אותו למנהלת של אחד מערוצי הטלוויזיה והיא אמרה - 'אני לא מבינה מה הקונפליקט כאן. אני הייתי מעבירה את הילד שלי לבית ספר פרטי אחרי חמש דקות שלו בבית ספר הציבורי', אבל אם היא היתה דמות ראשית בסרט, הוא לא היה מעניין".

בעוד אחד מרגעי השיא בסרט, הגיבור אומר לזוגתו "היום בצרפת, לבן זה לא צבע עור אלא מעמד חברתי".

"יש עיתונאים שהוציאו את המשפט הזה מהקשרו. הגיבורה ממוצא צפון אפריקאי וגדלה בפרברים, אז היא לא מבינה איך זה שרואים בבן שלה 'לבן', ובן זוגה מסביר לה שבגלל שהם בורגנים בני המעמד הבינוני, הם נתפסים כפריבילגים ולכן הבן שלהם אוטומטית נתפס כ'לבן'. גם אם צבע העור שלו היה שחור, עדיין היו רואים בו 'לבן'. הפריבילגיות מלבינות אותך בצרפת של ימינו. ברור שזה משפט פרובוקטיבי, אבל מאוד נזהרתי שלא יבינו אותו לא נכון".

עוד בוואלה!

מלואי דה פינס ועד בכורות לוהטות: פסטיבל הקומדיות הצרפתי חוזר

לכתבה המלאה
מלחמת המעמדות. פסטיבל הקומדיה הצרפתית,
"כשאומרים לאישה ממוצא צפון אפריקאי שהבן שלה 'לבן', היא מזועזעת". מתוך "מלחמת המעמדות"/פסטיבל הקומדיה הצרפתית

למה היה לך חשוב שהגיבורה תהיה ממוצא צפון אפריקאי?

"קודם כל, כי כך זה בסיפור האישי שלי. הסיפור שלנו מורכב ורצינו להעביר את המורכבות הזו. הגיבורה שואלת את עצמה אם בעצם הגישה שלה לפריבילגיות היא לא בגדה בשורשים שלה ובקהילה שלה, וכשקוראים לבן שלה 'לבן', זה מטלטל אותה. הרקע שלה הופך את הדרמה ליותר אמביוולנטית ומורכבת".

ולמה היה לך חשוב לעצב את הגיבור כמוזיקאי אנרכיסט למדי שהשיר הכי מפורסם שלו תקף את הממסד הקתולי?

"יש כאן משהו מאוד מעניין. פעם, אם היית בשמאל האנטי-ממסדי, היית אומר 'המדינה חרא, הצבא חרא, המשטרה חרא והדת חרא'. פעם, להגיד 'הדת חרא' זה היה מתקפה על החזקים, כי הדת היתה הממסד הקתולי - הממסד המחובר והמקושר. היום, אם אתה אומר 'הדת חרא' אתה מדבר על האיסלאם, וזה אומר שאתה יורד על החלשים ועל המקופחים, זו סיטואציה מורכבת בהרבה".

מה אתה חושב על כל הדרמות האחרונות סביב הרעלה?

"איזה מהדרמות האחרונות? יש כל כך הרבה, כל הזמן. צרפת כפייתית לגבי הנושא של הרעלה. צילמתי את הסרט בבית הספר שבו הילד שלי לומד, והרבה אמהות שם הולכות עם רעלה. היה לי חשוב להראות שבסופו של דבר, רעלה זה רק בד, ומאחוריו יש אנשים עם יתרונות ועם חסרונות ועם דעות שאפשר להסכים איתם ואפשר שלא. אם יש מסר אחד לסרט, זה שכל עוד שאנחנו רבים ומתווכחים - מצבנו כחברה שפיר. הבעיה אינה שלא מסכימים, הבעיה היא כשאין דיאלוג בכלל".

מישל לקלר. יוניפרנס,
לא מפחד. מישל לקלר/יוניפרנס

יש בסרט גם דמות של יהודי - השכן של הגיבורים, מיסייה טולדנו, אדם דתי ופרנואיד שבונה חומות כדי להתגונן מפני השכנים החדשים. לא פחדת שיאשימו אותך בעיצוב מעט סטריאוטיפי?

"אני בעצמי ממוצא יהודי. באזור בו צילמנו יש קהילה יהודית גדולה והרבה מן ההורים כבר לא שולחים את הילדים שלהם לבית הספר הציבורי בגלל האנטישמיות. הפחדים שלהם יוצרים אצלם רגישות גדולה והם מסתגרים בתוך עצמם. באו אליי בטענות פה ושם, וברור לי שהתיאור שלו קצת גבולי, אבל אני חושב שכל הדמויות כאן מוקצנות ופגומות וזה מה שמצחיק. יש גם את הדמות של המורה הנוצרית שמפחדת לשאול באופן ישיר מי מהתלמידים לא אוכל חזיר אז היא הולכת סחור-סחור בלוליינות לשונית מגוחכת.

"כל עוד שהצופה מחבב את הדמויות, זו לא בעיה להציג אותן באור מגוחך, ולא צריך לחשוש מתקינות פוליטית. ההשראה שלי הן הקומדיות האיטלקיות הקלאסיות. הן לא פחדו לתאר דמות של עני כנוכל, למשל. כיום, אנחנו יותר מדי הססנים ופחדנים. לא צריך להסס להציג ערבי כגנב או יהודי כפרנואיד. דמות גם לא מייצגת את כל הקהילה שלה. זה שטולדנו מתנהג כאן בצורה מסוימת לא אומר שכל היהודים כאלה. יהיה אבסורדי לחשוב כך".

אתה גם מלחין, והמוזיקה בסרט מצוינת. גם זו שכתבת בעצמך וגם שירים של אחרים ששילבת כאן.

"בדרך כלל, בסרטים צרפתיים על הפרברים יש ראפ. רציתי לחרוג כאן מהקלישאה הזו. חיפשתי מוזיקה שכולם אוהבים וכולם יהיו בסדר איתה, אז שמתי דיסקו. מי לא אוהב דיסקו? כשיש דיסקו, כולם מתחילים לרקוד, וזה מקליל את הנושאים הכבדים בהם עוסק הסרט".

"מלחמת המעמדות" יוקרן הערב (שני 18.11 ב-20:30) בסינמטק תל אביב, בנוכחות הבמאי. לפרטים ורכישת כרטיסים ראו אתר הסינמטק. הקרנה נוספת שלו תיערך בראשון 1.12 באותה שעה. נוסף לכך, הוא גם יוקרן מחר (שלישי 19.11 ב-19:30) בסינמטק ירושלים. לפרטים ורכישת כרטיסים ראו אתר הסינמטק.

בשבועות הבאים, יוקרן הסרט בסינמטקים אחרים במסגרת פסטיבל הקומדיות הצרפתיות. פרטים ומועדים ראו באתר הפסטיבל.

מלחמת המעמדות. פסטיבל הקומדיה הצרפתית,
"פעם להגיד שהדת זה 'חרא' זה היה מתקפה על החזקים. היום זה הפוך". מתוך "מלחמת המעמדות"/פסטיבל הקומדיה הצרפתית
  • עוד באותו נושא:
  • רעלה
4
walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully