פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "הנוכלות" הייתה יכולה להיות הרבה דברים, אבל היא בעיקר משעממת

      דמויות הקאלט מירי פסקל ואחותה תקווה חוזרות אחרי שכיכבו ב"אחד העם 1" ו"אחד העם 101", אלא שהפעם התוצאה פשוט לא עובדת. היא אפילו קצת עצובה

      "הנוכלות" הייתה יכולה להיות הרבה דברים, אבל היא בעיקר משעממת
      באדיבות yes

      הגעתי עם הרבה ציפיות ל"הנוכלות", הסדרה החדשה של אילן פלד ויעל פוליאקוב שעלתה השבוע ב-yes - אבל אף אחת מהן לא הייתה הציפיה שאשתעמם. למרבה הצער, מכל ציפיותיי, היא היחידה שהתגשמה. את "הנוכלות", אמנם מנקדים בחולם, אבל אחרי צפייה בחמישה פרקים אני חושבת שהיה הרבה יותר ראוי לשים שם שורוק.

      "הנוכלות" חוזרת למירי פסקל (פלד) ותקווה (פוליאקוב), ולמה שמתרחש בחייהן עשר שנים אחרי "אחד העם 101" ששודרה ב-2010, שבעצמה הייתה סדרת ההמשך ל"אחד העם 1", שעלתה ב-2003. בין החיפוש שלהן אחרי מספיק כסף כדי להציל את בנה של מירי, שנולד, לא עלינו, עם זנב, אנחנו נתקלים בכל מיני דמויות עבר, כמו חבשוש ואילנית, ובמלא מלא מלא רפרנסים לסדרה ההיא.

      הנוכלות, אילן פלד, יעל פוליאקוב (יח"צ , ורד אדיר)
      במה לעזאזל אנחנו צופים? "הנוכלות" (צילום: ורד אדיר)

      "אחד העם 1" היא מופת. גם היום, 16 שנה אחרי, היא מטורפת, מצחיקה וחריגה. לא לחינם יוצריה יכולים להתהדר במילה "קאלט". הם הכניסו מילים לשפה, סגנון דיבור ובדיחות שנשארו עד היום. אז "הנוכלות" אמנם מאגדת שוב את אותה חבורה, אבל הפעם ארז בן הרוש, שהיה מהיוצרים והכותבים של "אחד העם 1", יושב על כס הבימוי, ואת הסדרה כתבו פלד ופוליאקוב.

      כואב הלב לכתוב רעה על שני אנשים שעשו כל כך הרבה דברים מצחיקים ומוצלחים, וששמם היצירתי הטוב הולך לפניהם. ולכן גם אתם, כשתצפו בפרק הראשון של "הנוכלות", תגיעו בלב פתוח ובנפש חפצה. ייקח לכם בדיוק 20 דקות כדי לתהות: "במה לעזאזל אנחנו צופים?".

      הנוכלות, אילן פלד, יעל פוליאקוב (יח"צ , ורד אדיר)
      היום זה כבר לא מספיק. "הנוכלות" (צילום: ורד אדיר)

      ההשוואה ל"אחד העם 1" לא רק מתבקשת כי אם הכרחית, כי הסדרה כולה בנויה על כך שהצופים זוכרים אותה למשעי. אבל אי אפשר לבנות סדרה שזו הרגל היחידה שלה. ראינו כבר מיליון סדרות מאז 2003, וגם אם במהלך השנים צפינו בה עוד פעם או פעמיים, בשביל הצופה הממוצע הרבה מהרפרנסים הולכים לאיבוד, והסדרה פשוט לא מחזיקה בלעדיהם.

      וזה באמת עצוב. כי אתה רואה זוג יוצרים שמנסים ולא מצליחים לשחזר הצלחה שנדמה שאף אחד לא דמיין אותה, שמנסים ליצור שוב בדיחות קאלט ולהמציא מילים שייכנסו לנו לפה. "אחד העם" הצליחה כי הבדיחות שם מהפכניות ומאוד לא מנומסות, אבל היום כבר לא מספיק שמירי פסקל תצחק על מישהי שהיא שמנה בשביל שנזדעזע.

      הנוכלות, אילן פלד, יעל פוליאקוב (יח"צ , ורד אדיר)
      רצ'יטטיב. "הנוכלות" (צילום: ורד אדיר)

      גם המבנה של "הנוכלות" משונה. אחרי חמישה פרקים, נדמה שהיא בעיקר בנויה מסצנות אווריריות שנראות כקטעי מעבר, כאילו "אחד העם" המקורית הייתה בנויה רק מהמעברים בחדר המדרגות. באופרה היו קוראים לזה "רצ'יטטיב". אלו הם קטעי הדיבור שנועדו לקדם את העלילה, להבהיר איפה אנחנו נמצאים, או פשוט כדי לתת לזמרים לנוח. אבל אף אחד לא בא לאופרה בשביל לשמוע זמרים מדברים. אנחנו רוצים אריות, שירים - ותוכן. ב"הנוכלות" פשוט אין כאלה. אין אף סצינה שיש לה משקל משמעותי.

      מה ש"אחד העם 1" עשתה ב-2003, כסדרה שמבוססת על מעין מערכונים, אבל בעיקר על הדמויות, עשוי היה להצליח גם היום. סדרות שמתמקדות בכמה דמויות, לכל אחת זווית משלה, הן טרנד לוהט. אבל כאן הדמויות לא מספיק מדויקות, והסיפור לא מספיק מעניין. את הכוכבית אפשר לשים על דמותו של מנו, השוטר שמוצא חן בעיני מירי, בגילומו של תום פטרובר (היהודים). מי ידע שהוא מצחיק?

      אחד המשפטים הנפוצים בקצפת הברנז'אית, אומר ש"שמח באולפן, עצוב בבית". אלה בדיוק ארבע המילים שעולות בראש בצפייה ב"הנוכלות". נראה שממש כיף לצלם סצנת מכות בבית חולים עם אילן פלד ויעל פוליאקוב, או לשבת על החוף ולהריץ דאחקות עם אפי בן ישראל (נו, אפי מפרפר נחמד, מילניאלז בורים). אבל שום דבר מזה לא עובר לצופה. עצוב, עצוב מאוד בבית.