ערב חלומי וחולמני: אמני ישראל נתנו כבוד גדול לאלונה טוראל בפסטיבל הפסנתר

(בווידאו: קרן פלס בפסטיבל הפסנתר)

סך הכל 450 איש יכולים להיכנס לאולם אסיא במוזיאון תל אביב, שם נערך אמש מופע המחווה לאלונה טוראל, מה שרבים מחשיבים ובצדק ל"מופע הדגל" של פסטיבל הפסנתר לשנת 2019. על הנייר, רשימת השירים במופע וכמות המשתתפים המכובדת הצדיקו שימוש באולם גדול יותר. היכל התרבות, אולי אפילו היכל הספורט ביד אליהו. אבל היה משהו נכון בבחירה באולם הצנוע כדי לחגוג את הקריירה המוזיקלית האדירה של האישה שהכישרון שלה היה שני רק לצניעות שלה.

אין ספק בנוגע לתרומתה של טוראל לתרבות העברית - כמלחינה, כפסנתרנית, כמעבדת וכמפיקה מוזיקלית. בנוסף לכך שהיא "נולדה למגדר הלא נכון", בתעשייה מאוד גברית, בטח בשנות ה-70 של המאה הקודמת - זה היה האופי הצנוע שלה, הנחבא אל הכלים תרתי משמע, שמנע ממנה לתפוס מקום לצד ענקי התרבות הישראליים. עצוב שאמנים מוכשרים צריכים למות כדי שנבין כמה אנחנו אוהבים אותם - במקרה של טוראל נראה שפספסנו לא רק את עומק היצירה העשיר שלה, אלא אישה מיוחדת ונדירה.

קשה לחשוב על הרבה יוצרים שיכולים לאגד סביב זכרם כזה מופע מרשים, בו כל האמנים השתתפו בהתנדבות מלאה. והיה שם קאדר מרשים במיוחד. על התופים התיישבו אגדות חיות כמו אהרל'ה קמינסקי ומאיר ישראל; על הבס ניגנו מאסטרים כמו אלון אולארצ'יק ומיקי שביב; על הפסנתר והפנדר רודס החליפו מקומות ענקים כמו יוני רכטר, משה לוי ושלומי שבן; על הגיטרות פרטו נפילים כמו יהודה עדר, אלכס פולק, שלום חנוך ואילן וירצברג - וכל זה לפני שדיברנו על האגדות בהתהוות שהגיעו להופיע.

ערב המחווה התחיל דווקא בצורה די אנטי-קליימקסית עם ביצוע ל-"שיר שלכת אדומה" הנשכח של אסנת פז הנשכחת שהלחינה טוראל למילים של תרצה אתר. הביצוע של ורד פיקר ורמי הראל נשכח בקלות לאחר שלוש שעות של מופע, אך מכאן העסק רק התחמם. אלון אולארצ'יק ביצע את "כאשר אני ואת" שטוראל כתבה בגיל 17 לנחמה הנדל, שהגיעה עם השיר למקום השלישי בפסטיבל הזמר (משהו כמו 50 מיליון צפיות ביוטיוב בתרגום לשנת 2019).

מיד אחרי אולארצ'יק עלו אל הבמה נשות מופע המחווה לשירתה של תרצה אתר "תמונת אישה", שעבדו יחד עם טוראל על המופע שלהן בפסטיבל הפסנתר לפני שנתיים. בעידן בו שירת נשים נחשבת לנושא במחלוקת, והדרת נשים מתחנות הרדיו הופכת לטבעית כמעט, בחסות מוזיקאים כמו עדי לאון שמפזר פנינים כמו "מי שישמע איזה זמרות יש במדינה", כמעט מעצבן לראות אנסמבל נשי כל כך מוכשר שלא פורץ קדימה עם חומר מקורי. הביצועים שלהן ל"פרחי זהב" של חוה אלברשטיין ו"גשם בוא" של להקת הנח"ל היו מקוריים, יצירתיים ובעיקר עשו טעם לעוד. הקינוח הגיע בהמשך, כאשר הן ביצעו עם רונית אופיר את "הוא לא כל כך חכם" הצבאי והמתוק.

אהרל'ה קמינסקי, המתופף המיתולוגי שניגן יחד עם אלונה טוראל בלהקת הג'אז "פלטינה", ביצע יחד עם להקה מעודכנת קטע אינסטרומנטלי קצר. לאחר מכן הגיעה ההודעה על כך שחוה אלברשטיין עצמה ביטלה את הופעתה בעקבות מחלה (רפואה שלמה, חוהל'ה!), ואת מקומה תפסה סולנית להקת ג'יין בורדו, דורון טלמון. הביצוע של טלמון, עם שלומי שבן על פסנתר הכנף, הוא בדיוק הסיבה שבשבילה המציאו את פסטיבל הפסנתר מצד אחד, ומאידך, קשה שלא להתבאס על כך שפספסנו הזדמנות לשמוע את המבצעת המקורית עושה כבוד ללחן היפה של טוראל.

אלי דג'יברי, האיש והסקסופון, הוכיח שברגע שהוא מפסיק לנשוף יש לו קול עדין ויפה במפתיע, גם אם הוא עדיין פחות בטוח בשירה. הביצוע שלו ל"להיות לבד" מתוך המחזה שכתב יהונתן גפן היווה הפתעה לטובה, קצת כמו לגלות שמיילס דיוויס או קולטריין יודעים לשיר. מיקה הרי, שביצעה את "תחנת רכבת", לא נשמעה טוב בעקבות תקלה טכנית, כאשר קולה הגדול נבלע בתוך חומת הצליל שהקיפה אותה. חבל. הרי נשארה לדואט עם מיקי שביב, ויחד הם ביצעו את "אחד חולמני" הנפלא של להקת הנח"ל בעיבוד שהוציא את כל העוקץ וההומור מהמילים של תרצה אתר והלחן של אלונה טוראל. במקור השיר הופקד בידי טוביה צפיר ושולה חן, ועדיף היה אם גם בגרסת הכיסוי היו בוחרים בזמרים בעלי יכולת משחק קומית מינימלית.

בהמשך ביצע אריאל הורוביץ את "שלושה חיילים" בנוסף לשיר מקורי שכתב בעקבות מותה של טוראל, בשם "אני זוכר אותך אלונה". אחריו בוצעו שלושה שירים שהלחינה טוראל משיריה של אגי משעול. השירים בוצעו על ידי תמר גלעדי, יעל קידר ובתה של המשוררת עצמה - מאיה משעול.

אלון עדר זכה לבצע את "נשל הנחש" הקלאסי של מאיר אריאל, מתוך האלבום "ירוקות" אותו הפיקה טוראל. האגדה מספרת שאריאל התכוון לגנוז את השיר, וטוראל שכנעה אותו להשאיר אותו באלבום - ואם זה נכון אז רק על כך הגיע לה פרס ישראל. עדר הזמין בהפתעה את אביו שישב בקהל להצטרף אליו במהלך השיר כדי לתרום סולו על הגיטרה החשמלית. כל העניין היה ספונטני לחלוטין, דבר שהתבטא גם בסאונד הלא מאוזן של הגיטרה של עדר האב, וגם בפרצוף העצבני של ראש העירייה רון חולדאי שנאלץ להתכווץ במושבו כדי לאפשר לעדר להגיע לבמה.

דורון טלמון חזרה לבמה כדי לבצע את "נתפייסה" ביחד עם אלון עדר, שהיה לאחד מפסגות הערב. טלמון ביצעה גם את "בשביל אל הבריכות" בעיבוד מדויק, שהיה מסב לחוה אלברשטיין הרבה כבוד. דורי בן זאב הפתיע עם ביצוע נדיר של "הכיוון מערב", והצטרף בדואט למאיה משעול ב"קום לך אל נינווה" בזמן שאמה מצלמת אותה בגאווה מהיציע.

מכאן ועד הסוף שיא רדף שיא. זה התחיל עם נורית גלרון, מי שהייתה אחת מהזמרות שהיו הכי קרובות לאלונה טוראל, ולא רק מקצועית, ביצעה את "זה הגשם" שעיבדה טוראל לאלבום המצליח "משהו בלבבה". גלרון ביצעה עם אלי מגן את "העץ הוא גבוה" של חנוך לוין, בעיבוד הגרובי של טוראל שהופך את השיר הקלאסי של מגן עם להקת "אחרית הימים" למשהו אחר לגמרי.

שלומי שבן ואלי דג'יברי חזרו לבמה, הפעם עם יוני רכטר, ופצחו בביצוע מבריק ל"שבוע האחווה" של הדודאים, שכתב יעקב שבתאי והלחינה אלונה טוראל. השלושה חילקו ביניהם את תפקידי השירה, כאשר שבן השתעשע על הרודס, דג'יברי עשה אהבה עם הסקסופון ויוני רכטר עשה מה שיוני רכטרים עושים על פסנתרים בפסטיבלי פסנתר. התוצאה הייתה משעשעת במיוחד, כאשר השלישייה אלתרה בית נוסף לשיר, וזימרו: "בין ביבי לבין גנץ, בין שרה לבין ניקול" וגרמו לקהל לפרוץ במחיאות כפיים ספונטניות ממושכות.

המשתתף האחרון בהופעה היה שלום חנוך, שביצע את "סן פרנסיסקו על המים" מתוך המופע המשותף עם אריק איינשטיין בו השתתפה טוראל, את "עיר זרה" שהפסנתר החשמלי של טוראל הופך אותו משיר נחמד לאפוס מוזיקלי מושלם ולסיום את "בואי לרקוד" שמנציח את הגרוב הכיפי שטוראל הביאה למוזיקה העברית בייבוא אישי מניו יורק.

זה היה מופע מחווה מדויק ומרגש, שנתן כבוד לכל האמנים על הבמה ובעצם עשה תיקון לעוול הקטן שהפך את טוראל ל"מוזיקאית של מוזיקאים". כל מוזיקאי שעלה על הבמה, בין אם הוא מנגן על כלי הקשה או על מפוחית, זכה לראות את שמו מופיע על המסך שהוצב מאחורי הבמה. זו אולי המורשת המוזיקלית הכי חשובה של אלונה טוראל: כל חלק בשרשרת חשוב - וכדאי להעריך ולהוקיר מוזיקאים מוכשרים. להבא, עדיף לעשות את זה כשהם חיים.

המסורת המצויינת של פסטיבל הפסנתר ממשיכה לחדש ולהפתיע, כאשר מעבר להופעות המוזיקליות הנהדרות בחינם ובתשלום החלה מסורת של הופעות לילדים. וכך, מצאתי את עצמי בבוקר שבת מוקף בזאטוטים (כולל אחת שאני אחראי עליה חוקית) באולם רקנאטי במוזיאון תל אביב בהופעה של "אינדי ילד" משירי גידי גוב. למעשה, למרות השעה המוקדמת (10 בבוקר) והשיווק שהופנה לילדים, זו הייתה הופעת רוק לכל דבר ועניין - למרות הגיל הממוצע הנמוך. וטוב שכך. מוזיקה טובה פונה לכל גיל, ולמרות שהעוצמות של הגיטרות והתופים לא ריחמו על ילדי הגן, נראה שכולם סך הכל היו באנרגיות חיוביות, כאשר חלק נכבד מהעוללים התקרבו לבמה והחלו לרקוד בקצב לצלילי "גן סגור", "תנו לגדול בשקט", "אין לי כסף" ועוד.

הזמרת מיקה שדה הקסימה את הילדים ושילבה המון חן בתוך השירה הנפלאה שלה, בעוד ליאור סקר הוכיח שלא צריך "להתנחמד" לילדים כדי לכבוש את לבם. מוני מושונוב, שהתארח במספר שירים, השתלב יפה בתוך המופע הצבעוני והכיפי הזה. ומצד שני, אם כבר הצלחתם לארגן את מוני, אי אפשר היה כבר להביא את חברו מ"זהו זה" ולארח את גידי גוב עצמו? בכל מקרה, זו הייתה הפתעה מושלמת לבתי בת השלוש וחצי, שחוותה בפעם הראשונה בחייה הופעת רוק, ובסופה כבר ביקשה ללכת להופעה של ניל יאנג.