סיטקה, אלסקה. אי/עיר חוף גדולה, סמוכה יחסית למערב קנדה. כדי להגיע לסיטקה מנתב"ג תצטרכו לעלות על שלוש טיסות לכל הפחות בזמן מינימום של 24 שעות. אם אתם רוצים להגלות מישהו, כנראה שבתור אחת הנקודות הכי רחוקות על כדור הארץ סיטקה היא יעד לא רע בכלל.
אל המקום שכוח האל הזה, שבו חיה כרבבת אנשים בלבד על שטח של כמעט שני שליש ממדינת ישראל, נבעט בצעירותו ירמי, מכוכבי "סוסים על כביש גהה", המחזה שעלה לאחרונה בתיאטרון הספרייה כמעט 8 שנים לאחר שהוצג בפעם הראשונה בתיאטרון בית ליסין. 20 שנה לאחר הגלייתו, ירמי (גיא לואל) מתבשר על ידי ידידת משפחתו יודית (עידית טפרסון) כי אביו נפטר. לקראת ההלוויה הוא חוזר למושב אל אחיו העוין יוני (אודי בן דוד) ורעייתו נינה (מורן בן אריה). המשקעים המשותפים של השלושה מטילים צל כבד על שלמות המשפחה, כשהשבבים ניתזים גם לעבר ילדיהם של יוני ונינה, עידית (סופי נוז'יקוב) ועידו (דניאל נחמן).
"סוסים על כביש גהה" הוא מחזה פרי עטה של סביון ליברכט, על בסיס קובץ סיפורים שכתבה בשם הזה ב-1988. מאיה שעיה אחראית על הבימוי. בניגוד לסגנונה הספרותי המורכב של ליברכט, המחזה דווקא פשוט וקל להבנה. למרבה הצער, הפשטות הזו היא אחד היתרונות הבודדים שלו. שעיה, כמו ציפי פינס שביימה לפניה בבית ליסין, התמודדה עם עלילה מופרכת שסובלת מחורים עצומים ובאופן כללי מייצרת יותר מהכול תחושת What the Fuck. התוצאה, כפי שניתן לנחש, רחוקה מלהיות מושלמת.
יותר מכול, נראה שבכתיבת "סוסים על כביש גהה" ליברכט התמכרה למלודרמה ולטוויסטים. הרצון והצורך ליצור סנסציה גברו על ההיגיון. במקום תפירה יסודית, הקרעים העצומים בעלילה מתאחים באופן מלאכותי עם סופר-גלו. התפניות מגיעות מהר מדי, כמעט נטולות בנייה דרמטית, ומאחר שמפנה ללא בילד-אפ מבטל לחלוטין את אפקט ההפתעה, מצאו את עצמם הצופים אדישים פעם אחר פעם למראה הגילויים שלכאורה אמורים להיות מסעירים.
עיקר הסכסוך בין יוני לירמי נסוב סביב יחסיהם עם נינה, שרגשות העבר שלה כלפי ירמי ניצתים מחדש כשהוא מגיע, למגינת לבו של יוני. ירמי/לואל הוא אדם מוזנח, מוכה גורל ואומלל כיאה לכבשה שחורה שהורחקה לקצה השני של העולם. דבר אחד הוא ממש לא נראה - נחשק ונאהב. כל רגע שבו אנו אמורים לקבל את התחושה הזאת מייצר בעיקר חוסר אמינות כלפי הדמות. אצל בן אריה הבעיה אחרת. במחזה שממילא נוטה להשתפכות, היא מקצינה עוד יותר את דמותה של נינה, מה שיוצר כמות מוגזמת של מלודרמטיות על הבמה. את מקומה של יודית (טפרסון) לא הצלחתי להבין כלל. לדמות השטוחה הזאת אין שום תרומה לעלילה, כשהסודות והאינטריגות שהיא טומנת בחובה לא נראים רלוונטיים למחזה וגם הם לא יוצרים שום אלמנט של סקרנות.
בן דוד בתפקיד יוני הוא, בעיניי, נקודת האור והאיש שמציל את המחזה הזה מכישלון טוטאלי. כשהצגה שלמה מתמקדת בניסיון זול לייצר דמעות ומושכת חזק לכיוון אופרת סבון ארגנטינאית, בן דוד נוהג על הבמה כמבוגר האחראי. כל תנועה והבעה שלו אותנטית, וגם התפרצויות הזעם שבאות מתוכו לא נראות כהגזמה. ראיתי אותו בעבר בתיאטרון באר שבע, ולמיטב זכרוני הוא מעולם לא אכזב, שחקן נהדר שהצליח להרים מופע בינוני.
זה המקום להדגיש כי 80 הדקות דווקא אינן עוברות בתהייה מתי זה כבר ייגמר. יש אפילו כמה רגעים טובים, רובם מתרכזים במערכה הראשונה, רגע לפני שהעלילה הופכת להיות מופרכת וחוצה את גבולות ההיגיון. אלא שגם אם המחזה לא משעמם, חסרונותיו עולים בהרבה על יתרונותיו. בשביל אופרות סבון בינוניות לא באמת צריך ללכת לתיאטרון.
שורה תחתונה: 3 כוכבים.