המסר של אלון בן דוד ברור. ברור, אבל לא מתריס. הוא צץ כבר ברגע שבו הוא שואל את ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק, בפתח הפרק הראשון של "רשימת חיסול", אותה יצר עם יניב אמודאי - האם חיסול מחבל כרוך בנקמה אישית. הוא צץ כשהוא מציין ממש בדקות הראשונות של הפרק שחוזר לחיסול יחיא עיאש ב-1996, שבישראל ראש ממשלה יכול להחליט על ביצוע גזר דין מוות. אבל המסר מתבהר והופך קשה לעיכול דווקא כשמסתיים השחזור המדהים של החיסול המטורף ההוא - ומתחילות לרוץ התמונות של הפיגועים שהגיעו אחריו.
הפרק הראשון של "רשימת חיסול" (רשת 13) מתקיים בשני מימדים. האחד הוא הממד המודיעיני-מבצעי-שב"כי, שמתואר כמו סרט מתח על ידי שורת הבכירים שעסקו אז בנושאים הרגישים ביותר, והיו שם כשההדק נלחץ והטלפון הסלולרי התפוצץ בידיו של המחבל שקיבל את הכינוי "המהנדס". השני הוא השאלה שמלווה כל סיפור על חיסול של מחבל זה או אחר, ובתזמון מדויק הוא גם מגיע רגע אחרי ששככה אש הקרב אחרי חיסולו של בהאא אבו אל-עטא: האם חיסול מחבלים הוא דרך יעילה להילחם בטרור או רצון לסגור חשבון עם רוצחים אכזריים?
תמונות האוטובוסים המתפוצצים, שלמשך תקופה כואבת היו לשגרת חיינו, נותנת כנראה את התשובה לשאלה. ולמרות שבסוף הפרק נטען שאם עיאש לא היה מחוסל, הוא היה ממשיך לתכנן פיגועים רצחניים עד היום, התשובה לשאלת היעילות של השיטה עלולה לאכזב את המאמינים בה.
סיפור חיסולו של עיאש, שבשנת 1996 ענה לטלפון הסלולרי, כשלעצמו המצאה חדשנית לשנה ההיא, במה שהפך להיות שיחתו האחרונה בהחלט, הוא מסיפורי החיסול הידועים והמוכרים בתולדות המלחמה בטרור הפלסטיני. גם אז בניינטיז הבנו שטלפון סלולרי שמתפוצץ זה חתיכת דרך מתוחכמת לחסל את מי שעד גיל 30 הספיק להיות אחראי על הפיגועים המזעזעים ביותר של השנים ההן. ועדיין שחזור המבצע כולו נראה יותר כמו מדע בדיוני, ופחות כמו הצלחה מדהימה של השב"כ. כל כך הרבה מרכיבים היו יכולים להשתבש, כל כך הרבה קצוות חוט היו צריכים להיקשר כדי שהחיסול הזה יצלח, והם כולם מרכיבים של סרט מתח מעולה ומצמרר.
סרט שעולה על כל דמיון, כי בסרט לעולם לא הייתם מאמינים שאפשר להכניס טלפון סלולרי ספציפי לעזה, לדאוג שהוא יגיע לבית ספציפי, ושביום ספציפי יענה לו גבר ספציפי שימצא את מותו הספציפי מאוד בעיצומה של אותה שיחה.
אלון בן דוד לא מסתפק בלראיין את כרמי גילון שמתקופת שירותו כראש השב"כ נושא את הצלקת של ההתנקשות ביצחק רבין אבל גם את ההצלחה על חיסולו של עיאש, או את אבי דיכטר שהיה האיש שהגה את רעיון הסלולרי המתפוצץ, ונוקט בצעד מסעיר נוסף, כשהוא משוחח עם הוריו ועם אשתו של עיאש, ואף משמיע את ההקלטות מהשיחות האחרונות של "המהנדס". אחרי השידור צייץ בנו של עיאש וכתב כי זו הפעם הראשונה שהוא שומע את קולו של אביו.
אביו של עייאש מספר על ילד מצטיין בבית הספר, אשתו מספרת על הרגעים האחרונים שבהם חששה לחייו, והצופה נע בין הרגשת אי נוחות על ריאיון עם משפחתו של האיש שמילא את רחובות ישראל בדם, לבין העניין שמעוררות השיחות האלה.
"רשימת חיסול", לפחות על פי הפרק הראשון שלה, מערבבת בדיוק את השאלות המוסריות עם האקשן. כך מחליקים בגרון הראיונות עם בני משפחת המחבל, וגם המסרים שמתחבאים מאחורי הבחירה לשים דגש כה רב על אוסלו הדועך ועל האוטובוסים המתפוצצים. יוצרי הסדרה מצליחים להראות מורכבות ב-50 דקות של טלוויזיה. על הדרך הם גם מספרים סיפור על הצלחה מבצעית שקשה לדמיין. זה משחק בחומר נפץ שבקלות היה יכול ליפול לידיהם של מי שמחפשים תשובות בשחור-לבן. עוד הוכחה שאם יש לך מסר חריף להעביר, עדיף שתעשה את זה דרך סיפור טוב.