רק לפני כמה ימים השיחה הציבורית עסקה בקריאות המזעזעות נגד עיתונאים בהפגנת תומכי נתניהו נגד עיתונאים. היה מי שחשש שהשיח הציבורי האלים יגלוש ממילים למעשים. עיתונאים בכלל כלי התקשורת, כולל כותב שורות אלה, הביעו שאט נפש מהמחשבה שדברים כאלו יכולים להיות מופנים לעיתונאים.
ובכן, אירועי אתמול הבהירו שהברנז'ה פחות נסערת כשהזעם לא מופנה אליה. חבר הכנסת אחמד טיבי (הרשימה המשותפת) הותקף באלימות על ידי מפגינים מחוץ לאירוע שבתרבות ברמת השרון - מעשים, לא מילים - בהתרחשות שזכתה לפחות תשומת לב ציבורית. אחרי הכל, זה לא היה בתל אביב, ושנאה לערבים לא מרגשת אף אחד כבר.
אחרי הצהריים הגיע טיבי לתוכנית "פגוש את העיתונות" עם רינה מצליח, לדבר על כך. זה היה ראיון שמצליח תעדיף לשכוח: במקום לשאול שאלות עם טעם, מצליח העדיפה להדהד את המפגינים כאחרונת הטוקבקיסטיות ("אתה תומך באנשים שפוגעים בילדים ואזרחים"), ולאורך דקות ארוכות של ויכוח להתעלם לחלוטין מהאלימות שלהם. כשטיבי שאל בתגובה אם בשאלות שלה היא לא מתרצת את ההתקפה, מצליח נתנה ציטוט מדהים: "אני מנסה להסביר אותה". מתברר שיש תקיפה של נבחר ציבור שלגיטימי לתווך. מתברר שלשיטתה טיבי צריך להבין למה זה בעצם בסדר שהוא הותקף - והוא יבין אם רק יסבירו לו.
לטקטיקה של מצליח יש שם מוכר, קוראים לה האשמת הקורבן, והיא נפוצה במיוחד כשמדובר בקורבנות שלא שייכים להגמוניה. לזה ענה טיבי במשל פרובוקטיבי, על הנאנסת ששואלים אותה מה היא לובשת - הדוגמה המובהקת של האשמת הקורבן. מכאן ואילך התחיל מופע צדקני של קריאות "בושה", מופע היעלבות מעושה שמתכסה בנוצות של שיח ליברלי, שחשף שלזה בדיוק היא התכוונה.
ההתקפה על טיבי הפכה ל"אנשים מחזיקים שלט מולך", את התקיפה היא תיקנה לו ל"מחאה" והאשימה אותו ב"כוחנות". "אני שואלת אותך אם אתה לא אשם בזה שאתה מצדיק שהידים", הבהירה מצליח, למען הסר ספק, שאת זה בדיוק היא חושבת. כבר עדיף אופירה וברקו, לפחות שם אין שום התחסדות.
דווקא בערוץ 12, "ערוץ הרשע השמאלני" שכה הכעיס את תומכי נתניהו, מצליח חשפה את פני תקשורת המיינסטרים בישראל. את המפגינים האלימים אפשר להבין, אם זעמם מופנה כלפי פוליטיקאים ערבים ולא כלפי עיתונאים. על פי מצליח, השוואה פרובוקטיבית היא-היא חציית הגבול שאי אפשר לעבור עליו לסדר היום. אם זוהי הפגישה עם העיתונות, עדיף לפנות את היומן.