עשור להשוות

מצעד 100 הסדרות של שנות העשרה: מקומות 100-81

חלק ראשון מתוך חמישה של מצעד מאה סדרות העשור, כולל שתיים מהקומדיות הפופולריות והוותיקות של העשור, העדות הגדולה לממשק החדש בין הסטאר פאוור של הקולנוע לבין הטלוויזיה, סדרת אנימציה נפלאה שלא ברור למה עדיין לא עשתה עלייה, סדרת זומבים ענקית ועוד

כותבי וואלה! תרבות
יח"צ - חד פעמי

העשור שמסתיים החודש, שנות העשרה של המאה ה-21, הוא המהפכני ביותר עבור המדיום הטלוויזיוני מאז ראשית ימיו. העשור שבו לראשונה המטוטלת עברה באופן סופי מהקולנוע לטלוויזיה, מביאה עמה המוני כוכבים ויוצרים מהליגה הראשונה, וגם תקציבי עתק שמעולם לא נשפכו כך על המסך הקטן. עידן הסטרימינג, שעד לאחרונה נשלט ביד רמה על ידי נטפליקס, השלים את המהפכה שבה משתמש הקצה בוחר מתי ואיך לצפות בתכנים האהובים עליו, בין אם זה בטלוויזיה ובין אם זה בטלפון בדרך לאנשהו.

הילת ההצלחה העצומה של נטפליקס בקרב הקהל הצעיר אחראית באופן בלעדי לכמה מהשגשוגים הגדולים של העשור הזה, סדרות שאף אחד לא צפה בהן לפני שהגיעו אל ענקית הסטרימינג, ואז פתאום נסקו. ההצלחה הזו מצדה הביאה לתחרות הולכת וגוברת (שעדיין נמשכת) ולהצפה חסרת תקדים של תכנים. במהלך העשור הזה, לראשונה אי פעם, כמות השעות של תכנים חדשים עולה על היכולת של אדם כלשהו לצרוך אותם, אפילו אם זה המקצוע שלו. מצד אחד יצירות טלוויזיוניות הפכו נישתיות יותר ויותר כדי לפנות לעוד ועוד קהלים, מגזרים ומגדרים שלא ראו את עצמם מספיק על המסך לפני כן, אם בכלל; ומצד שני צמחו לצדן סדרות ענק שניסו לכבוש את שיח התרבות הפופולרית, ולעתים רחוקות גם הצליחו.

בתוך כל זה ישנו הדבר החשוב, היצירה שמכלכלת את כל זה. כמו כל מצעד גם זה שלפניכם משקף משהו יחסי וחלקי, לא מעט בשל העומס האדיר שציינו לעיל. המדרגים - עידו ישעיהו, אילן קפרוב, אופיר ארצי, עמית סלונים, נטליה ירמין, אופיר סגרסקי, פיני אסקל והדר טורוביץ' - בחרו את סדרות העשור בתמהיל של איכות, חשיבות ואהבה, לאו דווקא בסדר הזה. מאחר שיש הבדל בין סדרות שרצות לאורך זמן לבין כאלה שמלכתחילה מוגבלות למספר פרקים מסוים, המצעד אינו כולל מיני-סדרות, שזכו למצעד משל עצמן. זו גם הסיבה שבחרנו לא לכלול סדרות שהתחילו ב-2019, על אף אהבתנו הרבה לחלק גדול מהן. בשלב הזה מקומן במארג של שנות העשרה אינו ברור, ובטח נפגוש רבות מהן בסיכום העשור הבא, ובוודאות בהמשך דצמבר, במצעד סדרות השנה.

אם כן, אלה הן סדרות העשור על פי וואלה! תרבות. גם המקומות הנמוכים-לכאורה מכובדים מאוד, אם לוקחים בחשבון שהסדרות האלה נבחרו מקרב מאות, אולי אף אלפים.

מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר

עקבו אחרינו באינסטגרם

עוד בוואלה! NEWS

20 המיני-סדרות של העשור

לכתבה המלאה
עיבוד תמונה undefined

100. משפחה מודרנית

במקור: Modern Family
רשת שידור: ABC (בישראל ב-yes)
שנים: 2009-2020

העושר הטלוויזיוני הענק שהגיע בעשור האחרון הביא עמו תופעה חדשה יחסית: נטישת סדרות. אם בעבר היינו שומרים אמונים לסדרות שאהבנו שירדו מגדולתן, כיום למי יש זמן להמשיך להשקיע בסדרה ש"קפצה את הכריש" והפכה ממאסט-סי-טיוי לחצי שעה מבוזבזת שאפשר היה לנצל למשהו טוב יותר.

"משפחה מודרנית" היא דוגמה לסדרה כזאת, אחת שעד לפני כמה שנים נחשבה על ידי רבים לסדרה המצחיקה בטלוויזיה (ובצדק) ובמהרה הפכה לקלישאתית, סבונית ובעיקר - לא מצחיקה. בנוסף, הסדרה שהתבססה לא מעט על הקסם של הילדים ששיחקו בה פתאום מצאה את עצמה עם קאסט מבוגר ועייף, ונאלצה לשלוח את הכוכבים ללדת עוד ילדים כדי להצעיר את ממוצע הגילאים, אך בפועל זה רק הרגיש מוזר. מה גם שלראות את אל באנדי כסבא-רבא לא מרגש אותנו, רק גורם לנו להרגיש ממש זקנים.

ואולם, אם זקנתה מביישת את נעוריה, זה בעיקר כי הם היו כל כך מוצלחים. כמעט כל פרק בעונות המוקדמות של "משפחה מודרנית" היה בול פגיעה, עם עלילות סיטקומיות משפחתיות "קלאסיות" כמו "אריזה משפחתית", "להתגבר ולהתבגר" ו"אבא חורג אמא חורגת" עם טוויסט מודרני. כן, לא סתם קראו ככה לתוכנית. ואולי זו עדות להתקדמות שעשה העולם בעשור הזה, כשמסתכלים אחורה על מה שנחשב למודרני בתחילת העשור, הכל נראה פתאום כל כך מיושן.

(עמית סלונים)

קאסט "משפחה מודרנית" זוכה בפרס. כן, זה היה אישו בתחילת העשור (צילום: אימג'בנק - Getty Images)

99. שלוש עשרה סיבות

במקור: Thirteen Reasons Why
גוף שידור: נטפליקס
שנים: 2017-2020

"ברק בבקבוק" הוא ביטוי שאוהבים להשתמש בו בתעשיית הבידור האמריקאית, וכמובן מיתרגם רע מאוד לעברית. הכוונה לסיטואציה נדירה שבה הכל מסתדר ובא על מקומו בדיוק מושלם, עד כדי כך שמתחשק לכלוא אותה ולשמור לנצח, למרות שברור לכולם שאי אפשר. כזו הייתה פחות או יותר העונה הראשונה של "13 סיבות", חוץ מהחלק האחרון שמשום מה לא היה ברור לכולם. הדרך שבה השתלבו העלילה הניואנסית, הפסקול, המעברים הליריים בין העבר להווה, כתיבת הדמויות המדויקת ובעיקר המשחק הנהדר של קת'רין לנגפורד ודילן מינט, הצליחה להעביר ברגישות את המרקם העדין שהוא חייה של נערה מתבגרת בעיירה מנומנמת וכל-אמריקאית, ומה שקורה כשפורמים אותו באכזריות.

אבל מעבר לזה "13 סיבות" הייתה ניסיון נועז וראוי לשבח לקחת סדרת נעורים קלאסית ולגרום לה לפנות גם, ואולי אפילו רק, למבוגרים באמצעות עיסוק בתכנים כבדים כמו אונס, התאבדות ובריונות. במובן מסוים היא אפילו הקריבה חלק מהקהל הטינאייג'רי שלה ואף הזהירה אותו שיתרחק על מנת להעביר את המסרים שהיא רצתה להעביר, וקיוותה שמישהו יבין ויגבה אותה. אמריקה קצת התקשתה עם זה, והדרמה סביב ייצוג ההתאבדות בסופו של דבר הכריעה אותה וגרמה לה לפקפק בעצמה, להפיק עונת המשך שבדיעבד הייתה מיותרת, ואחריה עונה נוספת שכבר איבדה כיוון לגמרי. ברק, הרי, בדרך כלל לא פוגע פעמיים.

(אופיר ארצי)

ברק בבקבוק. "13 סיבות" (צילום: יח"צ)

98. נרקוס

במקור: Narcos
רשת שידור: נטפליקס
שנים: 2015 - היום

צריך סוג של אומץ השמור לשירות סטרימינג קטן שמנסה לפלס את דרכו, כדי להציג פחות או יותר על ההתחלה סדרה כמו "נרקוס". אין זה בדיוק סוד כמוס שאמריקאים הם פטריוטים ששונאים לקרוא כתוביות, אז להציע להם סדרה ש-70 אחוזים ממנה דוברי ספרדית - ולפחות 50 אחוזים ממנה מבקרים באופן גלוי את מדיניות הממשל במלחמה נגד קרטלי הסמים בקולומביה - לא נשמע כמו צעד שיווקי חכם במיוחד.

אבל נטפליקס, שירתה לכל הכיוונים בשנים הראשונות של הפקות המקור שלה וחיפשה קהלים וסיפורים, מצאה אותם בזוועות שלא ייאמנו שעולל פבלו אסקובר למולדתו ותושביה. רמת העשייה השלימה את איכויות הסיפור, ועל אף שהעונה הראשונה הפגיזה את הצופים באינספור קטעי ארכיון שרק הרחיקו אותם מהעלילה, הפגמים תוקנו והלקחים נלמדו. למעשה, העונה השלישית שהתרחשה לאחר מפלתו של אסקובר, הצליחה להיות לא פחות טובה מקודמותיה - ואף להתעלות עליהן במובנים מסוימים.

אפשר להניח בזהירות שההצלחה הבינלאומית של "נרקוס", הפקה אמריקאית לחלוטין שאינה נראית כזו, היא זו שדחפה את נטפליקס להשקיע בהפקות מקור זרות וספציפיות אחרות, ורק על שום כך הטביעה את חשיבותה בעשור. ואת השעמומון הבלתי נסבל שנקרא "נרקוס: מקסיקו" ראוי לדחוק הצידה.

(אופיר ארצי)

פתחה את הדלת לסדרות בשפות זרות. "נרקוס" (צילום: יח"צ)

97. שקרים קטנים גדולים

במקור: Big Little Lies
רשת שידור: HBO (בישראל ב-HOT, yes וסלקום TV)
שנים: 2017 - היום

אם "משחקי הכס" היא התרגום ההפקתי והוויזואלי של העשור הטלוויזיוני האחרון, "שקרים קטנים גדולים" היא ביטוי למהפך התודעתי שקרה לנגד עינינו. המסך הקטן - עד לא לפני זמן רב המקום שאליו קריירות הולכות למות - הפך לאטרקציה הגדולה ביותר בתעשיית הבידור. המקום הנכון להיות בו. השחקנית הגדולה בתולדות הקולנוע (מריל סטריפ), שתי זוכות אוסקר (ניקול קידמן וריס ווית'רספון) ונציגת הדור הצעיר והמוכשר של שחקניות עולות (שיילין וודלי) חברו לאחד מהבמאים הטובים בהוליווד (ז'אן-מארק ואלה, "מועדון הלקוחות של דאלאס", "הולכת רחוק") בהפקה אפופת אבק כוכבים, שבעבר הייתה מאכלסת פוסטרים של סרטי אוסקר.

אף שבבסיסה "שקרים קטנים גדולים" היא סבוניה יוקרתית מהולה בפרשיית רצח, היה זה מגע הזהב של ואלה שהעניק לה סגנון ואסתטיקה שהפכו גם את רגעיה הבנאליים לשובי עין. ומתחת ליופי הזה הסתתר כיעור אנושי רווי טראומה ואלימות, התעללות פיזית ונפשית, עושר מנוכר ולא מעט בדידות - כאילו כדי לסתור במכוון את הנופים מעוררי הקנאה של מונטריי. אמנם יהיה זה מופרך להלל את "שקרים קטנים גדולים" כדרמה פורצת דרך או אפילו כסדרה מעניינת יתר על המידה (אף שהעונה השנייה שלה מהווה שיפור משמעותי). בסופו של דבר ראינו רבות כמוה בעבר ולא מעט טובות יותר - אך עצם קיומה והמציאות החדשה שהכתיבה, הם שהופכים אותה לזכורה יותר מאחיותיה לז'אנר.

(אילן קפרוב)

הטלוויזיה הפכה לאטרקציה. "שקרים קטנים גדולים" (צילום: יח"צ)

96. המתים המהלכים

במקור: The Walking Dead
גוף שידור: AMC (בישראל ב-yes)
שנים: 2010 - היום

היה שלב קצרצר, איפשהו ב-2014, ש"המתים המהלכים" הייתה הדרמה הטובה ביותר בטלוויזיה. סדרת הקומיקס על הזומבים עם קיתונות של בשר לעוס ודם ניגר, הצליחה להשתמש במצע המבדר שלה כדי לייצר דרמה אמיתית, מדויקת ואפקטיבית שלוחצת על כל הנקודות הרגישות והאנושיות. כאילו הזומבים היו סוס טרויאני שבתוכו הוחבאה המשמעות האמיתית של הסדרה - אנשים. העובדה שהיא המציאה את עצמה מדי חצי עונה והצליחה לייצר טוויסטים שומטי לסת אך הגיוניים סייעה לה להצליח גם רייטינגית ולהביס, למשך מספר לא מבוטל של שנים, גם את סדרות הברודקאסט הנצפות ביותר - הישג אדיר ביחס לרשתות הכבלים של אז.

אלא שיחסית לסדרה שרוב משתתפיה הם חסרי מוח, ההצלחה משום מה בכל זאת עלתה למישהו לראש והתמקמה שם. המותג נלעס והושטח לכדי טריקים מלוכלכים ללפיתת צופים, קליף האנגרים חסרי שחר, יצירת סדרות בת מיותרות, נטישה מסיבית של שחקנים ותחלופה רבה מדי של שואוראנרים. הסדרה שהקפידה לכל אורכה לא להישען על קלישאות הפכה לקלישאה הגדולה מכולן. סדרה שמאבדת צורה מרוב מתיחת יתר, ואפילו היום היא מסרבת לכבות את האור. אירוני שלמרות שהיא פתחה את העשור הנוכחי ללא רוח חיים באפה, היא מסיימת אותו בחרחורי גסיסה הרבה יותר מביכים.

(אופיר ארצי)

פעם היא הייתה הדרמה הכי טובה. "המתים המהלכים" (צילום: יח"צ)

95. הומלנד

במקור: Homeland
גוף שידור: Showtime (בישראל ב-yes)
שנים: 2011 - היום

שתי שאלות שראויות להישאל: למה הסדרה הזו במצעד, ואלוהים למה הסדרה הזו במצעד? הנה שתי תשובות - זה עדיין העיבוד האמריקאי הכי מצליח לסדרה ישראלית, וזו עדיין הדרמה הראשונה (והיחידה עד כה) של רשת שואוטיים שזכתה אי פעם בפרסי אמי. הפרסים אולי קצת פחות מעניינים אותנו לעומת הקשר הישראלי וגם זה, האמת, רופף למדי (שני דברים בדיוק נלקחו מ"חטופים" - חייל שנפל בשבי ונחשד שעבר צד, ותיפוף האצבעות כחלק מתקשורת סודית). ובכל זאת, בתחילת העשור זה היה נראה כמו הישג רציני לתעשיית הטלוויזיה המקומית, והוא עדיין זה שגרם לסדרה אמריקאית נחשבת לצלם פרק וחצי בישראל (ולהפוך אותה ללבנון, כמובן).

על איכותה המתדרדרת אפשר וכדאי להתווכח, אבל צריך קודם לקבל את העובדה ש"הומלנד" מאז ומתמיד הייתה מותחן ריגול יעיל, תכופות בינוני, שמתקיים עמוק בתוך השטח המפורז שבין המופרך לבלתי סביר. שחקנים כמו מנדי פטינקין ולוקיישנים בינלאומיים משתנים אולי הצליחו לייצר סביבה ארשת יוקרתית, אבל אם ציפיתם לקבל ממנה משהו מעבר לעוד ועוד מלחמות מודיעין בתאי טרוריסטים ונמרים שהופכים את חברבורותיהם ללא הצדקה עלילתית מספקת, האשמה היא לא בה.

(אופיר ארצי)

יעילה. "הומלנד" (צילום: יח"צ)

94. המפץ הגדול

במקור: The Big Bang Theory
גוף שידור: CBS (בישראל ב-yes)
שנים: 2007-2019

אנחנו נמצאים רגע לפני תום העשור השני של המאה ה-21, וצ'אק לורי עדיין מתעקש לעשות קומדיות מצבים פשוטות וקצרות שמצולמות מול קהל חי בתוספת צחוקים מוקלטים, ז'אנר שהולך ונעלם. ויש סיבה טובה שלורי מתעקש לעשות את זה: רבים וטובים רוצים לראות את הסדרות שלו.

בשני העשורים האחרונים לורי היה חתום על שתיים מהקומדיות הכי מצליחות בארה"ב - "שני גברים וחצי" ו"המפץ הגדול". בעוד הראשונה הניבה אחוזי רייטינג גבוהים אך זכתה לבוז מהביקורות, "המפץ הגדול" גם הפכה לאחת משתי הסדרות הנצפות בארה"ב בשש העונות האחרונות שלה, וגם זכתה לחיבוק מהמבקרים בעונות הראשונות. בנוסף, כוכב הסדרה ג'ים פרסונס זכה ארבע פעמים ברציפות בפרס האמי, והוסיף למדף גם את גלובוס הזהב.

הסדרה, שבשיאה הייתה גן עדן לגיקים וחריגים, שינתה כיוון למחוזות הקיטש והבורגנות האמריקנית (בשביל להיות מאושרים, כולם מתחתנים ועושים ילדים) - והאמת היא ששלוש העונות הטובות ביותר שלה היו הראשונות, ולכן בכלל לא בעשור אותו אנחנו מסכמים. ובכל זאת, שווה היה לעקוב אחריה ולו רק בגלל הגיק הפנימי שיש ברובנו, שרק חיכה לסוף הטוב מהאגדות.

(עמית סלונים)

מהסדרות המצליחות בארצות הברית. "המפץ הגדול" (צילום: יח"צ)

93. חניבעל

במקור: Hannibal
גוף שידור: USA (בישראל ב-yes)
שנים: 2013-2015

הקריירה של יוצר הטלוויזיה בריאן פולר מלאה בסדרות קאלט ייחודיות שהקדימו את זמנן ובעקבות כך גם הגיעו לקצן מבעוד מועד. בהתחשב בחייהן הקצרים של "וונדרפולז", "מתים במשרה חלקית", ו"החיים על פי נד" המעולות, לא היה זה מפתיע שגם "חניבעל" פרי יצירתו בוטלה לאחר שלוש עונות קצרות. הסדרה האפלה שעוסקת במערכת היחסים של הקניבל חניבעל לקטר (מאס מיקלסן) וסוכן ה-FBI שמנסה ללכוד אותו (יו דנסי) יכולה הייתה אולי לפרוח ברשתות פרימיום כמו HBO או שואוטיים, או פלטפורמות כמו נטפליקס, אבל בשנת 2013 ברשת NBC החינמית אפשר להגיד שלא היה לה סיכוי.

ובכל זאת, שלוש העונות שכן זכינו להן היו מן היפהפיות שנראו במהלך העשור. את האסתטיקה הויזואלית של פולר ניתן לזהות בכל סדרה שלו (בימים אלה "אלים אמריקאים" היא דוגמא מושלמת לכך) וזה מה שהפך את התמות הגרוטסקיות של "חניבעל" לשלם שהוא יצירת אומנות של ממש. במובנים מסוימים, המוות והאלימות הפכו את היפה ליפה אף יותר, וצופי הסדרה יסכימו שזה אחד האלמנטים העיקריים שהשאיר אותם דבוקים למסך במשך שלוש עונות.

לא פחות מושכת הייתה מערכת היחסים בין חניבעל והסוכן וויל גרהם שנעה בין ידידות לתלות אובססיבית לרתיעה, ולהנאתם של צופים רבים הייתה על גבול ההומו-אירוטית. אכילה הייתה תמה מרכזית ב"חניבעל", ואכילת אנשים הייתה, על פני השטח, הפשע הנורא ביותר בסדרה. אבל אוכל והטקסים שסביבו היו בסופו של יום ייצוג פיזיולוגי של מערכת יחסים מורכבת ומרתקת של שתי הדמויות הללו, שכמותה קשה עד היום למצוא בסדרות אחרות.

(נטליה ירמין)

אסתטיקה ויזואלית. "חניבעל" (צילום: יח"צ)

92. עמק האושר

במקור: Happy Valley
גוף שידור: BBC (בישראל ב-yes)
שנים: 2014 - היום

במו ידיה הפכה השחקנית שרה לנקשייר, נכס לאומי בריטי, את הסדרה הזו ליצירה מועכת לב. דרמת הפשע שיצרה סאלי וויינרייט ("ג'נטלמן ג'ק") עקבה בשתי העונות שלה (שלישית ואחרונה צפויה בעתיד) אחר המתרחש בעיירה קטנה מוכת סמים וטרגדיות באנגליה, ובשיאה סיפקה דרמה קשוחה ומסעירה. אבל הייתה זו לנקשייר בתפקיד הראשי שיצקה כל כך הרבה רגש ומורכבות לסיפור גם כשהוא לא היה כזה. למעשה, בשרטוטה המושלם, דמותה של קתרין קיווד היא אחת המרשימות בעשור הזה בטלוויזיה. חוטפת מכה אחרי מכה מהחיים, פיזיות, מוראליות, מנטליות, נפשיות, אבל נאלצת לעטות על עצמה מסכה חזקה מול הסובבים אותה. הסבל השקט והמר הזה טוען כמעט כל אירוע המתרחש בסדרה, תחתיו רוחשת לבה המחפשת את דרכה החוצה מבעד לכל סדק אפשרי, ואין לה אלא למצוא לבסוף את הפתח.

אפילו כך אין היסטריה בדמותה של קתרין או במשחקה של לנקשייר, שזכתה על תפקידה כאן בפרס הבפט"א לשחקנית הטובה ביותר. רוב רובו של הזמן היא שקולה, מאופקת וקורקטית, סלע איתן לכל הסובבים אותה ומקור אהבה בלתי אכזב שלנו הצופים. המתח הזה הופך אותה לממגנטת, והאפוד הצהוב-זרחני שלה, שבולט ביחס לאורבניה האפורה-חומה הכל כך מכוערת סביבה, ממקד אותה כמקור צבע חיוני למקום העצוב הזה, עמק האושר.

(עידו ישעיהו)

נכס לאומי. שרה לנקשייר, "עמק האושר" (צילום: יח"צ)

91. ילדותי

במקור: Kidding
רשת שידור: Showtime (בישראל ב-yes)
שנים: 2018 - היום

שתי מגמות משמעותיות של העשור הזה מגולמות ב"ילדותי", הדרמה הקומית העצובה בכיכובו של ג'ים קארי על כוכב ילדים טוב לב שמתמודד עם מות בנו. האחת היא סדרות שהמנוע הרגשי שלהן מורכב מאבל ויגון ("החיים עצמם", "טוני נולד מחדש", "Sorry For Your Loss"), השנייה היא סדרה בכיכובו של כוכב קולנוע שלמרות זאת לא זוכה לצופים ובאופן כללי משייטת מתחת לרדאר. פחות ממיליון איש צפו בכל פרק של "ילדותי", בדרך כלל הרבה פחות, והבאזז עליה היה זעום במקרה הטוב. עדות חותכת להצפה הבלתי אפשרית של תכנים מכל עבר.

ההמונים שלא צפו הפסידו סדרה רגישה ומיוחדת. לראשונה מאז "שמש נצחית בראש צלול", מאחדת "ילדותי" בין קארי לבין מישל גונדרי, שביים מספר פרקים בעונה הראשונה (השנייה תגיע בתחילת 2020) והתווה את העיצוב שלה בדרכו המקורית וההרפתקנית. קארי מגלם את הגיבור באופן רב רבדי ממש, מין משחק עדין בתדמיתו כקומיקאי בעל פרצוף אלסטי לצד היותו אמן עם נפש פיוטית בואכה ביזארית. הוא מעביר כך נהדר את המשונוּת המובנית של ג'ף ואת העצב הכביר שהוא מנסה לשכך. הנואשות שלו להצליח לתקן את עצמו אחרי טרגדיה משפחתית איומה כשם שהוא מתקן אחרים כל חייו, היא הדבר שבסופו של דבר מפיח בג'ף אנושיות, הופך את הסיפור כולו לאוניברסלי ואת "ילדותי" לסדרה כה מיוחדת ומלאת אהבה.

(עידו ישעיהו)

מי שצפה הרוויח. "ילדותי" (צילום: יח"צ)

90. גברים בגיל הזה

במקור: Men of a Certain Age
גוף שידור: TNT (בישראל ב-HOT)
שנים: 2009-2011

גם בזמן אמת הסדרה הזו הייתה סוד שמעט מאוד צפו בו, ועם השנים היא בכלל נשכחה והפכה להערת שוליים מקסימה ברזומה של הכוכבים שלה (כולל מועמדויות לפרסים נחשבים) לפני שהמשיכו לסדרות בולטות יותר - ריי רומנו (שגם יצר אותה יחד עם פיטר טולן), אנדרה בראוור ("ברוקלין תשע תשע") וסקוט באקולה ("NCIS ניו אורלינס"). אבל סיכום העשור הוא הזדמנות מושלמת להעלות אותה על נס, גם אם קצת. הדרמה הקומית הנפלאה הזו עקבה אחר שלושה חברים בגיל העמידה ומתמודדים עם מה שהחיים מקרים בדרכם - עבודה, נישואים, גירושים, ילדים וכן הלאה. נשמע מינורי ואכן כזה. "גברים בגיל הזה" הייתה דרמה שנשענה על ניואנסים ועדינות, עם רגעים קטנים שבמסגרת ההקשר שלהם הפכו לגדולים מאין כמוהם, כשכל הזמן הזה היא מקפידה להיות מצחיקה, מחממת לב ומתוקה.

באקלים הטלוויזיוני של תחילת העשור, ובאכסניה כמו TNT שהתמחתה בעיקר בסדרות פשע כמו "המפענחת", לא באמת היה סיכוי לסדרה קטנה ופשוטה כמו "גברים בגיל הזה". קשה לא לתהות מה היה עולה בגורלה אם הייתה מגיעה בחלק השני של העשור, כשהטלוויזיה הוצפה במאות סדרות והפכה יותר ויותר נישתית, מאפשרת לסדרות כמו "שיטת קומינסקי" ו"פרנקי וגרייס" לפרוח בלי מפריע.

(עידו ישעיהו)

הערת שוליים מקסימה. "גברים בגיל הזה" (צילום: יח"צ)

89. Bob's Burgers

גוף שידור: Fox ׁ(לא שודרה בישראל)
שנים: 2011 - היום

כמו לא מעט פנינים ברשימה הזאת, "Bob's Burgers" היא אחת מהסדרות שבהן המעריצים האדוקים יודעים לשנן את המנטרה: "אתם קצת תסבלו בעונה הראשונה, אבל זה שווה את זה". האמת היא שמכיוון שמדובר בסדרה לא לינארית בה אין באמת קשר בין הפרקים או העונות - מי שאין לו סבלנות יכול פשוט לוותר על הפרקים הראשונים והחלשים יחסית, ולהתחיל ישר מסוף העונה הראשונה או מתחילת השנייה - ולהתאהב במשפחת בלצ'ר.

ברגעיה האבסורדיים ביותר, "Bob's Burgers" הייתה הקומדיה הכי מצחיקה בטלוויזיה בעשור האחרון, כך למשל כשהציגה את ג'ון האם בתור אסלה מדברת. הרבה מההומור השובה של הסדרה נובע מההחלטה לתת לשחקנים את היכולת לאלתר חלק מהתסריט, דבר נדיר במיוחד בסדרות אנימציה (בעיקר בגלל התסכול שהוא גורם לאנימטורים). אך מתחת למעטפת ההומור הקיצוני מוצגת אחת מהמשפחות הכי ריאליסטיות של הטלוויזיה של היום. ההורים בוב ולינדה שמנהלים משק בית משותף באמצעות עסק פרטי כושל, שלושת הילדים שחווים בעיות אמיתיות של המאה ה-21. משפחת בלצ'ר היא לשנות העשרה מה שמשפחת סימפסון הייתה לשנות התשעים של המאה הקודמת. חבל שהיא מעולם לא נרכשה לשידור בישראל.

(עמית סלונים)

להתאהב. "Bob's Burgers" (צילום: יח"צ)

88. ברוקלין תשע תשע

במקור: Brooklyn Nine Nine
גוף שידור: פוקס ואז NBC (בישראל ב-HOT)
שנים: 2013-היום

"המקום הטוב" היא ללא ספק סדרת מייק שור שהכי מייצגת את העשור הזה - כמתבקש מסדרה שהנושא שלה הוא החתירה להשתפר כשמסביב העולם הולך לעזאזל - אבל היו לו בשנות העשרה שתי סדרות נוספות בעלות פרופיל נמוך יותר, שתיהן נפלאות. אחת מהן היא זו, קומדיה בכיכובם של אנדי סמברג ואנדרה בראוור, העוקבת אחר בלשי מחלק רצח בניו יורק - לא בדיוק הסט המובן מאליו לקומדיה. "ברוקלין תשע תשע" היא לא הראשונה שעושה את זה, קדמה לה "בארני מילר" מהסבנטיז, אבל "ברוקלין" נראית כתוצר כיפי, מהיר ושנון של זמנה, עמוסה בקאסט מגוון אתנית כמצופה מהכרך הגדול בעשור השני של המאה ה-21.

וכמו תמיד בסדרות של מייק שור, "ברוקלין תשע תשע" אופטימית ואוהבת את גיבוריה. מצחיקה ככל שתהיה, והיא מאוד מצחיקה, חלק אדיר מקסמה הוא טוב לבה, כזה שמטפח גם את הדמויות השוליות והלכאורה-נלעגות ביותר שלה ומפיח בהן אנושיות מעוררת אהדה. שוב, זה ממש מוזר כשלוקחים בחשבון שמדובר במחלק רצח, אבל גיבורי הסדרה לא נותנים למציאות המחוספסת להרפות את ידיהם או לשופף את רוחם, מה שהופך אותם ואת הסדרה כולה למקום שמח, מכיל ומענג, שפשוט כיף שהוא קיים.

גם רשת NBC חשבה ככה, אבל מסיבותיה החומריות שלה. אחרי שפוקס ביטלה את הסדרה בסופן של חמש עונות, NBC, שהאולפן שלה מפיק את "ברוקלין", חידשה אותה אצלה, ולאחרונה אף הודיעה שגם תהיה עונה שמינית. זו לא פרקטיקה חדשה, להושיע סדרה שרשת אחרת מבטלת, אבל לנוכח התמורות בשוק הטלוויזיה של שנות העשרה, היא הפכה לאחד המייצגים הגדולים ביותר שלהן. NBC יוניברסל מוכרת את הזכויות לשידורים חוזרים ולסטרימינג לגופים כמו הולו (בארה"ב) ונטפליקס (בשאר העולם), דור שלם נחשף אל הסדרה ומתאהב בה ומצדיק את המשך קיומה אפילו אם אחוזי הצפייה בשידור המקורי לא ממש גבוהים. עידן חדש.

(עידו ישעיהו)

אופטימית ואוהבת. "ברוקלין תשע תשע" (צילום: יח"צ)

87. קוד שרוף

במקור: Halt And Catch Fire
גוף שידור: AMC (בישראל ב-yes)
שנים: 2014-2017

עד כמה יש לכם סבלנות כשאומרים לכם שעליכם לשרוד את העונה הראשונה של סדרה כדי להגיע לחלק הטוב באמת? "קוד שרוף" היא עוד אחת מהסדרות האלה, בהפרש קטן מ"הבורגריה של בוב". היא הגיעה במקביל לדמדומיה של "מד מן" ונראתה על הנייר כמו תחליף מושלם: סדרה תקופתית נוספת ממש באותה רשת, שהפעם עלילתה מתרחשת בשנות השמונים ועוקבת אחר קבוצה של יזמים בעלי השראה שמנסים תמיד ליצור את הדבר הגדול הבא במחשבים. אבל "קוד שרוף" לא סתם התחילה לא משהו, אלא באופן נורא. הפיילוט שלה היה נלעג, והעונה הראשונה כולה מלאה בקלישאות, רגעים מגוחכים ומטאפורות בוטות. הגיבור שבמרכזה, ג'ו מקמילן (לי פייס), היה דון דרייפר לעניים שאהב לדבר בנאומים, ויסלחו לי אוהדיו ואוהדותיו - לא שחקן גדול בשום צורה.

אבל מי שדבק ב"קוד שרוף" גילה שהיא משתפרת ככל שהיא מתקדמת, עד שהעונה האחרונה היא כאדם בוגר מיושב בדעתו ומקסים לעומת העולל הגחמני והצווחני שהייתה העונה הראשונה. במקום שבו "עמק הסיליקון" תיארה עולם ציני וגרוטסקי ו"מר רובוט" התמקדה בניכור ובבדידות, "קוד שרוף" העלתה על נס את ההרפתקנות, הנועזות והשאפתנות של גיבוריה. היא עסקה בצמיחה של רעיונות, בחשיבות של יצירה, בלב שפועם מאחוריהם. האנושיות שמתפתחת לצד הטכנולוגיה, האחווה בין הגברים ובין הנשים שהיוו את כוח החלוץ. קשה היה כך לא להתאהב בדמויות שלה (המגולמות גם על ידי קארי בישה, מקנזי דיוויס וסקוט מקניירי הנפלא), על מערכות היחסים הסבוכות שלהן, העליות והמורדות. בשלב מסוים בעונה האחרונה שואל גורדון (מקניירי) את ג'ו על משהו שראינו בפרק הבכורה, באחת הפגישות הראשונות שלהם: "זה מה שראית בעיני רוחך לפני עשור? כי זה לא מה שדמיינתי לעצמי כשהופעת בחניה שלי". וג'ו עונה לו משהו שמתמצת בבהירות וביופי את "קוד שרוף": "זה העניין. הנושא אף פעם לא היה לאן נגיע, אלא מה תהיה התחושה".

(עידו ישעיהו)

ככלות הכל, קשה היה לא להתאהב בהם. "קוד שרוף" (צילום: יח"צ)

85. סדר אותי

במקור: High Maintenance
גוף שידור: HBO (בישראל ב-HOT, yes וסלקום tv)
שנים: 2016 - היום

אם הטריק הכי גדול של השטן היה לגרום לנו להאמין שהוא לא קיים, הטריק הכי גדול של "סדר אותי" הוא לגרום לנו להאמין שמתישהו משהו גדול הולך לקרות בה. הוא לא. ואולי הוא כן, ופשוט לא שמנו לב. ובכל מקרה, מסעותיו של "הבחור" ברחבי ברוקלין רבתי, כאשר ברקע מתחוללת קטסטרופה ברמה גלובלית, הם החומר הטוב שממנו עושים טלוויזיה מצוינת.

אם רואים את התוכנית בלי השפעות חיצוניות, מדובר בסדרה שאין בה קשר בין פרק לפרק, והקו המחבר היחיד בין הפרקים הוא סוחר הסמים שדואג ללקוחותיו במשלוחים אישיים על אופניו. אם זה לא נשמע מרתק במיוחד, זה בגלל שזו לא באמת המהות של הסדרה. התוכנית של בן סינקלייר (יוצר סדרת הרשת שעליה מבוססת הסדרה, בה הוא גם מגלם את הדמות הראשית) לא עוסקת בסמים או במסטולים - אלא בבני אדם. בכל פרק "הבחור" פוגש אנשים חדשים, ונראה שהם אלה שמחברים אותו למציאות נפרדת מהמציאות הנוראית שמתרחשת ברקע בארה"ב ובעולם כולו.

"סדר אותי" היא סדרה על אהבת אדם במובן הכי טהור והיפי שלה, ומצד שני היא לא חולמנית ולא שקרית. היא מסתכלת לצופים באדום של העיניים ואומרת להם: "תהיו טובים, כי… למה לא?". נדיר שטלוויזיה עושה את זה.

(עמית סלונים)

תהיו טובים. "סדר אותי" (צילום: יח"צ)

85. קצה האגם

במקור: Top of the Lake
גוף שידור: BBC (בישראל ב-HOT)
שנים: 2013 - היום

"קצה האגם" של ג'יין קמפיון ("הפסנתר") הפכה את הגבול בין קולנוע לטלוויזיה לדק מאי פעם. קמפיון הייתה מהבמאים הגדולים הראשונים בגל במאי הקולנוע שעשו את דרכם לטלויזיה בשנים האחרונות. "קצה האגם" שודרה באותה שנה שבה הגיעה "בית הקלפים" של דייויד פינצ'ר לנטפליקס, ואחריהם הגיעו אישים כסטיבן סודרברג, ספייק לי, האחיות ואשובסקי, והטרנד עוד נמשך. אך הסדרה אינה חלוצה רק בתחום הזה.

"קצה האגם" התגלתה כיצירת מופת מלאת רגש, זעם ועוצמה, מלוכלכת ומפחידה, בלתי מלוטשת - אחת הסדרות המעטות שנוצרו על ידי נשים ועל אודות נשים בתחילת העשור, וכזו שהיוותה השראה ליצירות נשיות שהגיעו אחריה. הופעתה של אליזבת מוס ("סיפורה של שפחה") ביססה את השחקנית, שעד אז הייתה ידועה בתפקיד פגי אולסן האגדית ב"מד מן", כאחת הטובות של דורנו.

כאות לגדולתה של הסדרה, כל העונה הראשונה שלה הוקרנה בפסטיבל סאנדנס, הקרנת טלוויזיה ראשונה מסוגה מאז הקמת הפסטיבל. באופן דומה, העונה השנייה של הסדרה הוקרנה במלואה בפסטיבל קאן ביחד עם עונתה החדשה של "טווין פיקס" - שתיהן היו היצירות הטלוויזיוניות היחידות שהוקרנו בכל שנות הפסטיבל היוקרתי. בתעשייה שבה עדיין רבים טוענים שטלוויזיה לא משתווה באיכותה לקולנוע, "קצה האגם" הייתה הוכחה שהרוח מתחילה לנשוב לכיוון חדש.

(נטליה ירמין)

מלאת רגש וזעם. "קצה האגם" (צילום: יח"צ)

84. בייטס מוטל

במקור: Bates Motel
גוף שידור: A&E (בישראל ב-HOT. כיום זמינה במלואה בנטפליקס)
שנים: 2013-2017

ההחלטה לקחת יצירת עבר פופולרית ואיקונית, לדמיין אותה מחדש ולשעתק אותה לתקופת זמננו בהווה נראית כיום כמו כסף קל, אבל לפני שש שנים זה היה פחות מובן מאליו. לא מעט גבות הורמו כשקרלטון קיוז הכריז שהפרויקט הבא שלו אחרי "אבודים" יהיה פריקוול מודרני ל"פסיכו", שישודר ברשת כבלים נידחת ויציג את נורמן בייטס כטינאייג'ר שיש לו סמארטפון. רוב הגבות כנראה נשארו למעלה במהלך חמש השנים שלאחר מכן.

"בייטס מוטל" הייתה סדרת מתח מוזרה, קריפית ומעוותת, ובו בזמן גם חיננית, מרתקת ונוגעת ללב. העומק הפסיכולוגי שמאחורי עיצוב דמויותיהם של נורמן ואמו נורמה ראוי להיות נושא לעשרות סמינריונים על גילוי עריות ופיצול אישיות, או לפחות טורי פרשנות באתרי אינטרנט שהסדרה מעולם לא באמת זכתה להם. אלא שקיוז הצליח לשלוף מהכובע טריק נדיר ומתעתע: הצופה מעולם לא ראה בנורמן ובנורמה דמויות משוגעות או לא שפויות. זו הייתה אהבה - מתוסבכת, נוירוטית וחולנית, אבל אהבה.

חלק קריטי מכך היו תצוגות המשחק המפעימות של ורה פרמיגה ופרדי היימור, צמד מחונן שהצליח סצנה אחר סצנה להרים אחד את השני לגבהים חדשים, ולהשאיר מאחור כל שחקן אומלל אחר שנקלע עמם לפריים. קשה לתאר עד כמה מדויקת הייתה פרמיגה, ואיך הצליחה להחצין את הפסיכוזה של נורמה בצורה כה כירורגית ומדהימה. צריך פשוט לצפות כדי להאמין ולהיווכח, ואם לשפוט לפי הבאזז המפתיע שהסדרה זוכה לו כעת שהיא זמינה בנטפליקס ישראל, רבים כבר יודעים ושבויים בקסמה.

(אופיר ארצי)

אומלל מי שנקלע איתם לפריים. ורה פרמיגה ופרדי היימור, "בייטס מוטל" (צילום: יח"צ)

83. לגיון

במקור: Legion
גוף שידור: FX (בישראל ב-yes)
שנים: 2017-2019

צונאמי גיבורי העל ששטף את העשור הזה בטלוויזיה ובקולנוע, הניב בשוליו גם יצירות הרפתקניות שמתחו את גבולות המדיום עד הקצה, ולעתים קרובות מדי גם מעבר לו. נואה האולי, אחד מהיוצרים הטלוויזיוניים הנוסקים של העשור הזה (מלבד "לגיון" הוא אחראי גם על עיבוד טלוויזיוני נוסף - "פארגו") לקח את הקומיקס של מארוול על אודות בחור עם כוח-על אדיר ובעיות מנטליות קשות, והחיל את מצבו הנפשי על הסדרה כולה. כך מבעד לעיניו של הגיבור, דיוויד הולר, קיבלנו יצירה מתעתעת, משונה, מורכבת ואמנותית.

הבעיה של "לגיון" התחילה כאשר התמסרה כליל לצורה ובמידה רבה ויתרה לטובתו על התוכן. מהסיבה הזו העונה השנייה הייתה רוב הזמן בלתי נסבלת, אפילו לא ניסתה להפגין רצף עלילתי כלשהו, משהו, וחתכה מסצנה לסצנה בלי שום קוהרנטיות. למרבה המזל היא חזרה לעצמה בעונה השלישית והחותמת, וסיפקה שורת פרקים שלא התפשרה על האסתטיקה המיוחדת שלה, אבל גם הייתה נהירה וסיפקה סוף יפה לסיפור. גם אם מדובר ביצירה מאוד פגומה ומתישה, "לגיון" תיזכר כאחת הסדרות הנועזות והמקוריות שאיכלסו את המסך בעשור הזה.

(עידו ישעיהו)

מתחה את גבולות ז'אנר גיבורי העל. "לגיון" (צילום: יח"צ)

82. יומן השומן

במקור: My Mad Fat Diary
גוף שידור: ערוץ 4 הבריטי (בישראל ב-HOT)
שנים: 2013-2015

אחד הדברים שבהם בריטניה מתקדמת יותר מארה"ב הוא סדרות על מתבגרים. בעוד שלאמריקאים המרובעים לקח עד 2019 להגיע לסדרה נועזת כמו "אופוריה" (וגם זה בזכות השפעות זרות), הבריטים נתנו בראש עם סמים, אלכוהול, מין והפרעות אכילה לפחות מ-2007, עם עלייתה של "סקינס" הפופולרית. בדיוק בשנה שזו הסתיימה הגיעה "יומן השומן" המקסימה' שהייתה מכתב אהבה לא רק לשנות ה-90 אלא גם לבנות שמנמנות ודכאוניות באשר הן.

נוטפת הורמונים ומלווה במיטב להיטי הרוק של העשור החביב על כולנו, "יומן השומן", המבוססת על זכרונות ההתבגרות של הסופרת הבריטית ריי ארל, הייתה אחת הסדרות הכנות, המצחיקות והמתוקות של אמצע העשור הנוכחי. אין הכוונה לומר שלא הייתה בסדרה התייחסות לסוגיות רציניות שפוקדות מתבגרים בחיים האמיתיים, דווקא להפך - "יומן השומן" היא אחת הסדרות שהצליחו להתמודד עם סוגיות כאלה בנאמנות ולא ניסתה להפחית מכובדן על ידי כיסויין בנצנצים (מפורשים או מטאפוריים). לכן, עתה כשהעשור מתקרב לסיומו, הסדרה עודנה קריאה למתבגרים ולמבוגרים כאחד שלמרות שלא תמיד הכל בסדר, יש דברים יפהפיים בעולם.

(נטליה ירמין)

מכתב אהבה. "יומן השומן" (צילום: יח"צ)

81. ג'סיקה ג'ונס

במקור: Jessica Jones
רשת שידור: נטפליקס
שנים: 2015-2019

בפרספקטיבה כוללת, היקום הטלוויזיוני של נטפליקס ומארוול לא הגשים את הפוטנציאל שהבטיח. ארבע סדרות הגיבורים (וסדרת האיחוד הגרועה מכולן) סבלו מפערי איכות ועניין משמעותיים בין האחת לאחרת, וגם בין העונות השונות של כל סדרה בפני עצמה. "ג'סיקה ג'ונס" לא נבדלת מאחיותיה בהקשר הזה, אבל בשיאה היא העניקה לנו את כל מה שחשבנו וקיווינו לראות מסדרת גיבורים מודרנית. עם צוות יוצרות וכותבות בראשותה של מליסה רוזנברג, העזה מארוול לאפשר לגיבורת על את מה שמותג הקולנוע האדיר שלה מעולם לא הצליח.

"ג'סיקה ג'ונס" היא בעת ובעונה אחת סמל לז'אנר גיבורי העל והאנטיתזה שלו. סיפורה של גיבורה שכוחה הוא קללה, מקור לטראומה פיזית ונפשית, כלא של תיעוב עצמי וחרטה. בזכותם מצליחה העונה הראשונה והנפלאה לצלול אל עולם מורכב של ניצול והתמודדות עם צלקות נפשיות עמוקות. היא עושה זאת בלי יצירי מחשב ובלי צבאות ענקיים, בלי צילומי וואן-שוט ארוכים ובלי מאות ניצבים. הסדרה נטולת זוהר ופאתוס, היא בטוחה מספיק בנבל הקומיקס הכי טוב של מארוול עד כה - בטלוויזיה או בקולנוע (קילגרייב, בגילומו של דיוויד טננט) - ובאופן שבו מערכת היחסים בינו לבין ג'סיקה מובילה בטבעיות אל קונפליקטים, טוויסטים אפלים, מתח וגאולה. כמה פשוט - ככה יעיל.

(אילן קפרוב)

הסמל והאנטיתזה. "ג'סיקה ג'ונס" (צילום: יח"צ)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully