טקס הענקת פרסי מפעל חיים של אמ"י (איגוד אמני ישראל) לשנת תש"פ התקיים הערב (שלישי) בהיכל התרבות פתח תקווה, ולווה במופע לציון חגיגות ה-40 לאגודה. פרס מיוחד על תרומה לתיאטרון הוענק לנעם סמל, שכיהן כמנכ"ל תיאטרון הקאמרי במשך 25 שנה, ופרס מיוחד על תרומה למוזיקה ניתן למוטי מלכא, שייסד את התזמורת האנדלוסית בישראל.
אמנים נוספים שזכו בפרסים: המוזיקאים מיקי גבריאלוב, רפי בן משה, גלי עטרי ולאה שבת, השחקנים סלים דאו, תיקי דיין ולאורה ריבלין, הרקדנית והכוריאוגרפית אושרה אלקיים רונן, הפנטומימאי אורי טננבאום, הקוסמים אלירון טובי ויורם בר סלע והמנהל והיזם מוטי מלכא. את האירוע הנחה יואב גינאי, הופיעו בו התזמורת הייצוגית של פתח תקווה בניצוחו של מיכאל דלמן והרכב האקפלה סינגלטון בניהולו המוזיקלי של רון גנג, והוא התקיים בשיתוף אשכולות ובתמיכת מפעל הפיס.
"מי שרוצה לצעוק בוז, הנה הזמן", אמרה שרת התרבות מירי רגב בנאומה בתחילת הערב. "אני אמשיך להתעקש שבבמות הנתמכות על ידי הקופה הציבורית לא יתנו במה לחובבי שאהידים ולחותרים תחת עצם קיומנו כמדינה יהודית ודמוקרטית. חופש הביטוי זה לא חופש ההסתה". נאומה אמנם עבר ללא קריאות בוז מהקהל, אבל על הבמה נשמעו כמה עקיצות כלפי השרה - יעקב (יענק'לה) מנדל, יו"ר אמ"י, אמר לשרה "אני לא מסכים עם שום דבר שאת אומרת", אך בירך אותה על העלייה בתקציב התרבות.
ביקורות נוספות כנגד רגב נשמעו מצד הבמאי והשחקן עודד קוטלר והשחקנית לימור גולדשטיין, שעלו לבמה להגיש פרס מיוחד לאיש התיאטרון ומנכ"ל הקאמרי לשעבר, נעם סמל. קוטלר אמר: "לפעמים גם שרים אומרים דברי הבל. יש פוליטיקאים שהם משביתי שמחות", וגולדשטיין אמרה על סמל: "בעולם אוטופי, שבו היו ממנים שרים לפי כישורים, בטוח היו ממנים אותו להיות שר תרבות", והקהל הגיב במחיאות כפיים סוערות.
הנאום היפה ביותר בטקס של זוכה בפרס למפעל חיים היה של השחקנית לאורה ריבלין. "אני מאד מתרגשת בערבים כאלה. אבל אולי בעצם ערבים זאת לא מילה שטוב להגיד היום על הבמה", אמרה ריבלין. "לא ציפיתי. האמת היא שהתקשרו אלי לבשר לי בדיוק כשיצאתי מחניה, וכל מה שהצלחתי לשמוע בהתחלה היה משהו עם 'פרס' ומשהו עם 'מפעל'. ככה שלאורך רוב השיחה הייתי משוכנעת שמדברת אתי אראלה ממפעל הפיס, וכן, היה רגע אחד קטנטן של אכזבה כשהבנתי שטעיתי, אבל אחרי שניה התמלאתי גאווה גדולה, שהנה כל השנים חששתי שכל מה שיזכרו ממני זה את לאורה ההיא מ'קרובים קרובים', ופתאום אני רואה שכן, לכל השנים האלה בתיאטרון כן הייתה משמעות בשביל מישהו. וככה - לפני סוף השיחה שאלתי את אראלה הזאת, תגידי מי עוד מקבל את הפרס הזה בעצם? אז היא אמרה לי - אה, את. ותיקי דיין".
"אני מאד גאה להיות פה בתיקו עם תיקי ועם אמנים נהדרים כל כך. הפרס הזה מרגש! כי אני מקבלת אותו מחברי למקצוע, משחקנים, בימאים, מחזאים, זמרים, מעצבים, מנהלים. ואנחנו משפחה גדולה, משפחת התיאטרון. משפחה נהדרת חמה חמה ים של אהבה פירגון, צרות עין קנאה ותאוות גדולות. קצת כמו המשפחה של גואל רצון. וכולנו כבר מאות שנים בעצם, מנסים ערב, ערב לחולל ביחד את הקסם הזה שנקרא תיאטרון - ומתפללים שהקהל לא ירצה את הכסף שלו בחזרה".
בהמשך אמרה ריבלין בין השאר: "הפרס הזה גם קצת לרגע מרגיע אותי, כי אצלנו בתחום אין שום ודאות. שום ביטחון: אתה אף פעם לא באמת יודע מה יהיה התפקיד הבא שלך, אם הוא בכלל יגיע. קצת.. כמו רוצח שכיר שקם כל בוקר ומחכה ליד הטלפון לצלצול מהמאפיה! רק שבניגוד אלינו, רוצח שכיר לפחות יודע בסוף היום אם הוא הצליח הפעם או לא, ואצלנו בתיאטרון אתה אף פעם לא באמת בטוח, אז עכשיו, כאן בזכותכם, אני מרגישה לרגע שאולי כן הצלחתי לאורך השנים קצת להצחיק, לרגש ולגעת בכם פה ושם, ורק מאוד מקווה שלא תדווחו עלי באמת, ושגם אם כן, נגיע להסדר טיעון אני מאמינה".
"וגם - אולי זה המקום להגיד, יום אחד מתישהו יהיה כאן שלום! אולי רק עוד מאה או מאתיים או אלף שנה, אבל מתישהו יהיה פה דיאלוג בין שני העמים, במקום שני מונולוגים. ואני חושבת שלנו השחקנים, אנשי הבמה, יש אולי חובה לתרום להכין בחוכמה את הדיאלוג הזה, ולו רק מעצם זה שדרמה בנויה על המפגש בין עמדות מנוגדות: שאין טובים ורעים ואין שחור או לבן: כל דמות נלחמת באופן טוטאלי על הצדק שלה. עם הסיבות החשובות שלה. וכולם רק אנשים בשר ודם. את המלחמות עשו אנשים ואת השלום יעשו אנשים, ומה שיקבע בסוף אם מה שראינו זאת קומדיה, או טרגדיה נוראית הוא רק דבר אחד: אם הגיבורים יצליחו בזמן, לראות את האחר שמולם עם הצדק שלו, ולא רק את עצמם. אז אני כל כך מקווה שכל מה שקורה פה במדינה שלנו ובמזרח התיכון עוד יתגלה בסוף, למרות הכל - כסוג של קומדיה, אם זה לא יותר מדי לבקש".
