יש משהו משמח בכך ש"עובדה" (קשת 12) היא עוגן טלוויזיוני כל כך הרבה שנים: בין תכניות בידור וריאליטי, ההשקעה של הצוות בראשות אילנה דיין הוכיחה את עצמו פעמים רבות כפינה איכותית בלב הטלוויזיה המסחרית. כל פתיחת עונה שלה היא אירוע, ועל כן יש משמעות מיוחדת לבחירה שלה כיצד לעשות זאת.
פרק פתיחת העונה ה-26 (!) של תכנית התחקירים הוקדש לפעולת סיירת מטכ"ל בחאן יונס, במסגרתה כוח של מסתערבים נחשף על ידי חמאס וסא"ל מ' נהרג מאש צה"ל - פרשה עגומה שעוררה עניין רב בישראל, כמו גם ברחבי העולם הערבי, הגם שלאור שיקולים שונים פרטים רבים הקשורים בה מאופלים כאן.
אפשר להבין מדוע בחרה "עובדה" לפתוח דווקא כך את העונה: הקוקטייל של מבצעים מסווגים בעורף האויב, אנשי מודיעין, עימות דרמטי, הרואיות וכישלונות צורבים מוכר טלוויזיה טובה, בוודאי כשמערכת הביטחון משתפת פעולה ולא פחות מאשר האיש שניהל את התחקיר, אלוף ניצן אלון, יושב באולפן.
אלא שפרומואים לחוד ומציאות לחוד: הפרק הראשון מתוך שניים של התחקיר היה איטי, כמעט מייגע, עטוף בקלישאות ובקיטש ביטחוניסטי של המגישה אילנה דיין כמו גם של המרואיינים (בתשובה לשאלה איך מרגיש לוחם ברגעים כה דרמטיים, ניצן אלון עונה לדיין שאי אפשר להסביר למי שלא חווה את זה. דיין מזדהה: כמו שאסביר לך מה זה להיות בהיריון. אכן דיאלוג רב ערך), באופן שריכך פאשלות איומות שאכן הוזכרו בתחקיר: תקלות בקשר עם הכוח, חוסר קשב במטה להתפתחויות בשטח, היעדר "מעטפת מודיעינית" כמו שטען אחד המרואיינים ועוד נורות אדומות, שלא כולן התבררו עד סופן.
דיין שאלה שאלות קשות, אבל העובדה שבסוף "עובדה" נותר יותר טעם של הערצה ללוחמים מאשר טעם של ביקורת היא משל לאופן שבו התקשורת הישראלית מתגייסת בעצמה למען הנראטיב של מערכת הביטחון. לבסוף, כשהפרטים עמומים, לא הכל ניתן לספר, והמשמעויות שניתן להוציא מתוך התחקיר אינן כה משפיעות על הציבור הישראלי, אי אפשר שלא לשאול: נכון, זה סיפור טוב, אבל כשמדובר אולי בתכנית התחקירים החשובה והמשפיעה ביותר בישראל, לא עדיף היה אולי לפתוח את העונה עם סיפור אחר, חברתי יותר, נוקב יותר, אנושי יותר - מאשר עם מסע נוסף לתוך נבכי מערכת הביטחון? כשתוכניות התחקירים הביטחוניסטיות מככבות גם בכאן 11 וברשת 13, חבל ש"עובדה" לא מספקת משהו אחר.