שנה לאחר שכיכב ב"חומות של תקווה", אחד הסרטים המוערכים בכל הזמנים, טים רובינס לקח על עצמו פרויקט שאפתני לא פחות, עיבוד לספר מעורר המחלוקת "גבר מת מהלך". זה היה סך הכל הסרט השני שהוא כתב וביים, והפעם היה לו תקציב מכובד, סיפור מרתק, ובעיקר קאסט מרשים - שכלל את זוגתו דאז סוזן סרנדון בתפקיד הראשי (בהמשך היא גם תזכה באוסקר על התפקיד). דבר אחד היה חסר לו - פסקול. בצעד לא-קונבנציונלי במיוחד, רובינס וסרנדון ניסחו מכתב לכמה מהמוזיקאים הנערצים עליהם, וביקשו מהם להשתתף בפרויקט. המכתב שלהם הצליח מעבר למשוער. ברוס ספרינגסטין, ג'וני קאש, פאטי סמית', טום וויטס, סוזן וגה, אדי וודר, סטיב ארל ולייל לאבט הגיעו להקרנה מיוחדת של הסרט בניו יורק. אחרי שצפו בו, כולם החליטו לתרום מוזיקה מקורית לסרט. זו הייתה צרה טובה, 12 שירים נכתבו בהשפעת ובהשראת הסרט, אך רק שניים מהם הופיעו בסרט עצמו (עוד שניים הופיעו בכתוביות הסיום). השירים יצאו באלבום נפרד מהפסקול הרשמי (אותו הלחין אחיו של רובינס), שקיבל חיים משלו. למעשה, כל שיר באלבום הוא מין יצירת אמנות קטנה, שמספרת על נקודה כלשהי מתוך הסרט. ספרינגסטין, שכתב את שיר הנושא, אף זכה למועמדות לאוסקר.
נראה שסיפורה של הנזירה הלן פרז'אן, עליו מבוססת עלילת "גבר מת מהלך" יכול להיות הבסיס לעוד אלף יצירות אמנות. ואולי בעצם זה לא הסיפור, אלא המסר האוניברסלי שלו, זה שגורם לנו להרגיש ולחשוב - וכל מה שבאמצע. האופרה של ג'ייק הייגי, ככל הנראה גדול מלחיני האופרה של המאה ה-21, שעלתה לראשונה בישראל החודש, היא הזדמנות לבחון מחדש את הסיפור הקטן-גדול הזה, שהפך לאחד ממחוללי המוזה הגדולים של זמננו.
הסיפור של פרז'אן התחיל ב-1982, אז היא התחילה להתכתב עם אלמו פטריק סונייה, רוצח שהמתין להוצאתו להורג. הנזירה ליוותה אותו רוחנית במשך שנתיים, עד שפגש מקרוב את "ספרקי", הכסא החשמלי של בית הכלא בלואיזיאנה. זמן קצר לאחר מכן היא ליוותה רוצח אחר לכסא החשמלי. שתי החוויות האלה הספיקו לה כדי להפוך לאחד הקולות הבולטים בארה"ב נגד עונש המוות. היא איגדה את סיפורם של שני הנידונים למוות בספר "גבר מת מהלך: עדות אישית של ביצוע עונש מוות בארצות הברית".
הסרט של רובינס איחד את שני האסירים לדמות בדיונית בשם מת'יו פונסולט, אותו גילם שון פן. בגרסת הסרט פונסולט הורשע ברצח של שני צעירים, אך הוא מתעקש לאורך רוב הסרט שהוא חף מפשע. בפלאשבקים ששזורים לאורך הסרט הצופים זוכים לגלות את האמת, במקביל למסע של הנזירה פרז'אן אל ההפנמה שמוות של אדם לעולם לא יכפר על מעשיו.
לעומת הסרט, האופרה נפתחת עם פרולוג שמציג בבירור את ערב הרצח. שני צעירים מגיעים להתייחד לצד הנהר בפיקניק רומנטי, כאשר אל המקום המבודד מגיעים ג'וזף ואנתוני דה רושה. ג'וזף אונס את הנערה באכזריות, אחיו אנתוני יורה למוות בבחור הצעיר, וג'וזף לבסוף משתיק את צריחותיה של הנערה במקבץ מכות סכין נוראיות. כל כך עמוקים היו החתכים, שסיכת בית הספר שלה נבלעה בתוך גופתה. האופרה, אמנות במה שאינה זרה למקרי מוות טראגיים, נפתחת עם הצהרה: גיבור המחזה שלנו הוא אנס ורוצח שפל. ראיתם את מעשיו הרצחניים במו עיניכם, עכשיו תתרווחו במקומותיכם ותנו לנו לשכנע אתכם שזה לא מוסרי להרוג אותו.
המסע הרוחני אל עבר האמת שעוברת הנזירה הלן, אל מול הצעדים הקטנים שיצטרך לקחת הנידון למוות ג'וזף בדרך לפרידה מהעולם מזכיר במידה מסוימת את התהליך שעובר על הדמות הראשית ב"ג'וקר", מהסרטים המצליחים ביותר של התקופה האחרונה. בדומה לדמותו של חואקין פיניקס, גם ג'וזף הוסלל אל עולם הפשע בעקבות ילדות קשוחה, חיי עוני מתמשכים וחוסר בולט בדמות אב משמעותית. אלא שבעוד ג'וקר עובר מהאור אל החושך, דה רושה עובר את התהליך ההפוך, כתזכורת בולטת לדבריו של ישו (שדמותו בולטת לאור האופרה): כל אדם טוב יותר מהמעשה הרע ביותר שלו.
אלא שיותר מדיון פילוסופי ומוסרי, האופרה "גבר מת מהלך" היא הזדמנות לקהל הישראלי לחוות יצירת אמנות מודרנית, כזאת שעדיין לא נחשבת ל"קאנונית" במובן הקלאסי של המילה, אבל כן כזאת שעלתה כבר ביותר מ-70 הפקות שונות ברחבי העולם - וכל זאת בפחות מ-20 שנה. מחלקת השיווק של האופרה הישראלית מתארת את היצירה כ"אופרה המצליחה ביותר של המאה ה-21", וקשה להתווכח עם המשפט הזה - אבל גם צריך להבין ש"אופרה של המאה ה-21", בטח כזאת שמקורה בארה"ב, היא לא הקאפ-אוף-טי אליו הורגלו באי האופרה המקומיים, ובכלל.
המוזיקה של ג'ייק הייגי היא אולי הדרך הכי קלה "לפרוץ" את הדרך של אופרה אל תוך עולם המיינסטרים. זה אמנם עדיין לא נגיש כמו מחזמר או גמיש כמו ג'אז (וטוב שכך), אבל זה גם לא נוסחתי כמו מוזיקה קלאסית. ככה היא באמצע. הייגי פונה אל קהל צעיר יותר, כזה שמחפש אסתטיקה ומלודיה, ולאו דווקא דורש איזו שאיפה טונלית מיוחדת. לשיאו המוזיקלי הייגי הגיע עם "מובי דיק", אבל ההצלחה הגדולה ביותר שלו נשארה "גבר מת מהלך" - אם לא בגלל המוזיקה, אז בגלל הסיפור - והביצוע המדויק.
בהרבה מובנים סיפורה של הנזירה הלן פרז'אן מקבל טיפול טוב יותר ונכון יותר בגרסה האופראית שלו מאשר בגרסה הקולנועית. הבריטון האמריקני מייקל מייז שמגלם את תפקידו של הרוצח, ג'וזף דה רושה, ממלא את הבמה בכריזמה בלתי נגמרת. בימת האופרה ידעה דמויות מיתולוגיות וקסומות יותר כמובן, אבל דווקא הריאליזם שמספר סיפור אמיתי בן פחות מ-40 שנה גורם לתפקיד להיות אפילו יותר תובעני. מייז עומד באתגר בקלות כמעט מרגיזה.
אלא שאין ספק בכלל שהגיבורה הראשית של האופרה היא דמותה של הנזירה הלן עצמה. מאיה לחיאני הישראלית נכנסת לתפקיד ארבעה חודשים אחרי שהפכה לאמא, אתגר לא פשוט לכל אשת קריירה - אלא שבעוד רוב השכירות בישראל יחזרו להחתים כרטיס במשרד, לחיאני נאלצה להתמודד עם תפקיד מורכב גם מוזיקלית, ובעיקר נפשית. אמא טריה שמוצאת את עצמה מסבירה להורים שכולים מדוע היא לא עומדת לצדם כביכול.
מי שבכל זאת מחפש אריות בלתי נשכחות או דואטים דרמטיים צפוי לצאת מאוכזב. האופרות המודרניות פשוט לא בנויות ככה. מהבחינה המוזיקלית והטכנית גונבת את ההצגה מריה זיפצ'אק, שמזכירה שאין דבר כזה "תפקידים קטנים", בטח שלא באופרה. תפקידה כאמו של הרוצח, שמתחננת על חייו באחד הסולואים המרגשים ביותר ביצירה, היה למעשה גם הרגע המוזיקלי הכי מוצלח של הערב.
קשה להיזכר מתי הועלתה על בימת האופרה הישראלית ליברית יותר מותחת וסוחפת מאשר זו של טרנס מקנלי הוותיק. הסיפור, שסופו הבלתי נמנע מופיע כמו בכותרת המחזה, לא מנסה למתוח אותנו בדרך המקובלת. הצופים לא שואלים את עצמם "מי הרוצח?" מכיוון שהם ראו את הרצח במו עיניהם. הם גם לא שואלים את עצמם מה יעלה בגורלו של הנידון למוות, מכיוון שהוא בלתי נמנע. מה יעלה בגורל נפשה המצולקת גם ככה של הנזירה הלן, זו כבר שאלה אחרת לגמרי. מקנלי לא מאכיל את הצופים בכפית, הוא משאיר הרבה מקום לפרשנויות, אבל מצד שני הוא לא מתנשא בשום שלב. והכי חשוב, הוא לא משעמם. בשורה התחתונה, מדובר באופרה שפשוט וקל להמליץ עליה. כזאת שגורמת לצופה הממוצע להרגיש ולחשוב ללא הרף, ונשארת איתו גם הרבה אחרי שהמסך ירד.