אף שה-MeToo פרץ ושינה את העולם כבר לפני כשנתיים ורבע, הוליווד עוד לא הפיקה סרט עלילתי שעסק בהטרדות מיניות, בטח לא במקום העבודה. למעשה, התוצר הקולנועי היחיד בנושא הגיע מישראל - "אישה עובדת" המצוין של מיכל אביעד.
רק בחודשים האחרונים, גם תעשיית הבידור האמריקאית החלה לעסוק בסוגיה, והתוצאה היא בין השאר הסדרה "בקול רם", שעלתה למסך הקטן באוגוסט, והסרט "פצצה", שהגיע לבתי הקולנוע בסוף השבוע האחרון. שניהם עוסקים בסיפור דומה: תרבות ההטרדות המיניות ברשת פוקס ניוז, שהובילו להדחת רוג'ר איילס, מי שייסד את הרשת ועמד בראשה.
אפשר להבין למה הוליווד נמשכת דווקא לסיפור הזה. קודם כל, הוא מוקדם יחסית כרונולוגית ולמעשה התרחש קצת לפני ה- MeToo, אז הגיוני להתחיל בו. נוסף לכך, ההתרחשויות הללו מעמידות באור שלילי את הרשת הימנית, אז ברור שלתעשייה הליברלית יש עניין לחשוף אותן. ואם לא די בכל זה, הפרשה הזו עמוסה דמויות צבעוניות, עם נוכחות יוצאת דופן וסיפור חיים שאינו טריוויאלי: רוג'ר איילס נחשב לאחד האנשים המשפיעים בתקשורת האמריקאית ובארצות הברית בכלל, ונראה כמו גרסה אנושית של ג'אבה דה האט - גופו המסיבי ממלא מחצית מהמסך.
גם לקורבנות שלו יש נוכחות קולנועית וסיפור חיים מעניין. גרטשן קרלסון היתה מלכת יופי, סיימה את סטנפורד בהצטיינות והפכה לאחת הכוכבות של פוקס ניוז, עד שסירובה להיענות להצעותיו המגונות של איילס הובילה לדחיקת רגליה. למרות שהשיטה בזמנו לא נתנה לה סיכויים רבים, היא העזה לצאת נגדו, ופתחה את הדלת למתלוננות רבות אחרות - בהן מייגן קלי, אחת הכוכבות של הרשת ומהראשונות שחשפו לעולם את הסקסיזם והמיזוגיניה של טראמפ. נוסף לשתי אלה, הבמאי ג'יי רואץ' והתסריטאי צ'רלס רנדולף מוסיפים גם דמות פיקטיבית, שמאגדת לתוכה כמה נשים שהיו באמת - פרח עיתונות צעיר בגילומה של מרגו רובי, שבאה מרקע ימני ונוצרי אדוק, והנחישות והתמימות האידיאולוגיות שלה מתנפצות מול הסדום ועמורה שמצפים לה מאחורי הקלעים.
כל זה נשמע כמו בסיס לסרט פיצוץ, אך "פצצה" מתגלה דווקא כמטען סרק, וככל שחשבתי עליו יותר, כך הבנתי עד כמה הוא בעייתי. הבעיות שלו הן סגנוניות, תסריטאיות ומהותיות, וקצרה היריעה מלמנות את כולן.
הסרט עשוי בסגנון שכבר נהיה מזוהה עם דרמות אמריקאיות אקטואליות, ואלמנטים מתוכו כבר הופיעו ב"מכונת הכסף" שגם אותו כתב צ'רלס רנדולף. כלומר, שילוב בין סגנון ריאליסטי ואינטנסיבי שמתיימר לשקף את הבלגן מאחורי הקלעים כמו שהוא, ותצוגות משחק שהן למעשה מימיקות המחקות במדויק את הדמויות, ובין דיאלוגים שנונים ומלוטשים, מהסוג שאין סיכוי שייאמרו במציאות, שבירה מתמשכת של הקיר הרביעי ועוד אמצעים מלאכותיים.
מכל הסרטים שהשתמשו בשיטה הזו עד כה, "פצצה" נוקט בה בצורה המעושה ביותר. סצינות רבות מתוכו אף נראות כאילו נוצרו רק כדי שיהיו פאנצ'ים לטריילר, והתוצאה כולה נראית כאילו הותקנה לפי מתכון לעשיית תוצרים שיככבו בעונת הפרסים - ואכן, הסרט מועמד לשני פרסי גלובוס הזהב ולוטש עיניו גם לאוסקר.
המועמדויות הללו הן בקטגוריות המשחק, אלא שרוב ההופעות כאן נראות כמו מוזיאון שעווה מהלך. ניקול קידמן מחקה במדויק את גרטשן קרלסון ושרליז תרון עושה דבר דומה עם מייגן קלי, אבל האפקט מעורר אי נוחות יותר מאשר התרשמות. המלאכותיות כאן כל כך חזקה עד שאפשר לומר כי אלה לא שחקניות עם איפור, אלא איפור עם שחקניות. דבר דומה נכון גם לגבי ג'ון ליתגו, שעוטה על עצמו את דמותו של איילס בעזרת חליפת שומן בנפח של לוויתן כחול.
אין בסרט כמעט אף סצינה שלא נוכחת בה אישה, אבל כתבו וביימו אותו גברים, ואולי בשל כך, הדרך בה הוא מציג הטרדות מיניות מעוררת גם כן תחושה לא נעימה. הייצוג כאן נצלני ופוגעני. הקטע בו רוג'ר איילס מפשיט את פרח העיתונות אולי נועד להיות חלק מבורך מהשיח על ה-MeToo, אבל הוא כתוב ומבוים בצורה שיוצרת את האפקט ההפוך והופכת את "פצצה" לחלק מהבעיה, ולא מהפתרון.
רואץ' ורנדולף שולפים את הערמונים מהאש באופן ישיר וגס. "פצצה" כמעט מדהים לפעמים בשטחיות ובחוסר המודעות והמורכבות שלו. אין לו גם שום רצון או יכולת להתמודד עם האמביוולנטיות של הדמויות: המתלוננות נגד רוג'ר איילס הן אושיות מפתח מעוררות השראה בכל הקשור ל-MeToo, אבל במהלך עבודתן בפוקס ניוז שירתו לא פעם אג'נדות חשוכות בחזיתות אחרות. מייגן קלי, למשל, התפרסמה גם בשל אמירות גזעניות למדי, שהמשיכו ללוות אותה אחרי ימיה בפוקס ניוז והובילו לאחרונה לפיטוריה מ-NBC.
זה לא פוסל אותן חלילה וגם כמובן לא גורע מן החשיבות של פועלן, אבל זה גם לא משהו שאפשר לטאטא מתחת לשטיח, וזה לבטח משהו שהיה יכול להפוך אותן לדמויות קולנועיות מעניינות יותר. אך הסרט לא מתעניין בכך, או בכלל בעולם שיש מסביבן. מזמן לא ראינו יקום קולנועי פריבילגי כל כך, שאין בו ולו דמות אחת שאינה לבנה. ואולי גם בגלל זה הוליווד כל כך נמשכת לסיפור של פוקס ניוז - כי זה אחד מן התירוצים השמישים היחידים שיש לה כרגע לשמר את מסורת הסרטים כל-לבנים.
הסרט כל כך מנותק מכל הקשר, עד שהוא גם יוצר בסופו את התחושה כאילו המאבק הסתיים בהצלחה, אף שלכולם ברור כי מעט מאוד השתנה. המחשה לכך שתקשורת היא עדיין סביבה רעילה התקבלה רק בשבוע שעבר, כשעובדת נוספת של פוקס ניוז תבעה אותה על הטרדות מיניות שחוותה לכאורה, הרבה אחרי שקרלסון וקלי כבר עזבו את התחנה. הדרך לשינוי, שם ובמקומות אחרים, עוד ארוכה - אבל סרט כמו "פצצה", שככל הנראה מתעניין רק במירוץ קצר הטווח לגלובוס הזהב ולאוסקר, לא פנוי למירוצים למרחקים ארוכים.
