חתול, מפלצת: "קאטס" הוא סרט ביזארי, שנראה כאילו צולם במועדון סאדו-מאזו

כל העולם יורד על "קאטס", ואין לנו ברירה אלא להצטרף: חווית הצפייה בו משולה לביקור במועדון סאדו-מאזו, בו קוד הלבוש הוא תחפושות וואנזי ברוח מועדון החתול שמיל, וחתול ימסור את תשע נשמותיו לאחר שימות משעמום תשע פעמים במהלך הצפייה

טוליפ מדיה
יח"צ שי ליברובסקי

אם לחתול באמת יש תשע נשמות, "קאטס" כבר איבד את כולן. מאז יצא הטריילר הראשון של הסרט, העולם הסתער עליו בציפורניים שלופות ותלש ממנו את כל הפרווה, והזובור רק התחזק עם צאתו לאקרנים בשבוע האחרון. הביקורות קטלניות, התגובות ברשתות החברתיות לעגניות ואפילו בתוך הנגמ"ש נשמעות יריות: אולפני יוניברסל, שבתחילה כללו אותו בין הסרטים שהם מריצים לאוסקר, הסירו אותו מן האתר הייעודי המשמש אותם לכך; וג'יימס קורדן, המשתתף בו, הצהיר כי "לא צפיתי בסרט ואני לא יודע מתי אעשה זאת. אולי בהזדמנות. שמעתי שהוא מחריד".

עוצמת הכישלון גדולה במיוחד לאור נתוני הפתיחה המבטיחים. "קאטס" הוא עיבוד למיוזיקל של אנדרו לויד ובר, שבעצמו שאב השראה מכתביו של טי אס אליוט, והפך לאחד השלאגרים הבימתיים הגדולים בכל הזמנים. על הגרסה הקולנועית חתום טום הופר, שפתח את העשור החולף עם "נאום המלך", להיט הענק זוכה האוסקר, והמשיך אותו עם גלגול קולנועי מצליח של מחזמר אחר, "עלובי החיים".

נוסף לכך, הופר גייס כמה מן השמות הבולטים בכל הדורות האחרונים של עולם המשחק של חבר העמים הבריטי - מג'ודי דנץ' ואיאן מק'קלן, דרך אידריס אלבה ועד רבל ווילסון וג'יימס קורדן שאותו כבר הזכרנו. בצד אלה, מככבות גם שתי כוכבות אמריקאיות: ג'ניפר הדסון וטיילור סוויפט. כל אלה מציגים בפנינו סיפור על זן מיוחד של חתולים, המתכנסים פעם בשנה לריטואל קבוע - תחרות שבסופה אחד מהם יזכה לחיים חדשים. הם עושים זאת באמצעות מחרוזת של שירים וריקודים, שרובם כבר הופיעו בגרסה הבימתית, בראשם "Memory", אחד הלהיטים הכי גדולים שיצאו מעולם המיוזיקלס בדורנו. לאור כל האלמנטים המבטיחים הללו, אי אפשר שלא לתהות - מה כבר יכול להשתבש? והתשובה - וואו, שלא תדעו מצרות.

עוד בוואלה! NEWS

"עלובי החיים": היזהרו לא להיכנס לצרה הזאת

לכתבה המלאה
מצוין להקרנות חצות. או לעינוי שבויים. מתוך "קאטס" (צילום: יח"צ)

גופתו של "קאטס" כבר מוטלת קרה ורק מחכה שיבעטו בה. כל העקיצות האפשריות ומשחקי המילים סביב עולם החתולים מוצו בתקשורת הבינלאומית. נותר רק להציע כמה חידודים הולמים וייחודים לשפה העברית ("קאטס וקרסו", "קאטס האנושות", "ישראל קאטס"), ונותר כמובן לומר את המובן מאליו - שהכל כאן השתבש, ולא ברור כיצד הופר, במאי שהוכיח את עצמו פעם אחר פעם כפס ייצור להצלחות המוניות, הוציא תחת ידיו קאטסטרופה שכזו.

החיבור בין שחקנים בשר ודם לדמויות חתוליות, כפי שכבר הוכח לנו בעשור הקודם בידי "אשה חתול", עלול להוביל לתוצאות ביזאריות, כאלה ששייכות למתחמים פטישיסטיים באתרי פורנו יותר מאשר למסכי הקולנוע. כך קורה גם כאן, ובצורה קיצונית עוד יותר. השילוב בין התאורה העכורה, האפקטים הלא מלוטשים, תצוגות המשחק המטרידות והתפאורה הנחותה יוצרים אצל הקהל את התחושה שהוא נקלע למועדון סאדו-מאזו, בו קוד הלבוש הוא תחפושות וואנזי ברוח מועדון החתול שמיל.

"נאום המלך" ו"עלובי החיים" היו בעיני מוערכים יתר על המידה, אבל ניכר מהם כי הופר מבין קולנוע. אלא שכאן הוא נופל באותו פח בו נפל לפני כמה שנים קולנוען מיומן עוד יותר ממנו, קלינט איסטווד, כשהביא אל הבד את המיוזיקל "ג'רזי בויז". וכך, אין שום דבר קולנועי ב"קאטס", וספק אפילו אם אפשר לקרוא לו "סרט". במקרה הטוב, זה תיאטרון מצולם. במקרה הרע, זו יצירה אוונגרדית ניסיונית, קוריוז משונה שלא ברור באיזה משבצת לקטלג אותו, וברור רק מה יכול להיות הייעוד שלו - הקרנות חצות פולחניות, בהן הקהל מגיע מראש בכוונה להתפקע מצחוק מול המתרחש על המסך. לחלופין, אפשר גם להשתמש בו לעינויי שבויים.

נוסף להופר, שמסיים את העשור בצורה הפוכה לחלוטין מזו בה התחיל אותו, גם השחקנים בעלי השם לא עושים את עבודתם כהלכה. לא נראה שהם משחקים חתולים, אלא את עצמם, על הפרסונות המאוסות יותר או פחות שלהם. הדברים אמורים בעיקר לגבי ווילסון ומק'קלן, שבהופעותיהם הזחוחות והעצלות כבר תרמו לשניים מן הסרטים הגרועים האחרים של השנה האחרונה - היא ל"נוכלות בלי סגנון" והוא ל"השקרן הטוב".

השחקנים לא משחקים חתולים, אלא את עצמם. וזה מאוס. מתוך "קאטס" (צילום: יח"צ)

כמו המקור עליו הוא מבוסס, ל"קאטס" אין עלילה של ממש. על הבמה, מן הסתם, זה עובד טוב יותר, כי הקהל נסחף בתוך הפירוטכניקה המרשימה, הריקודים המלהיבים והביצועים המרימים. בגרסה הקולנועית אין את כל זה, כך שהתוצאה מייגעת מתחילתה ועד סופה, ואם לחתול אכן יש תשע נשמות, הוא מספיק למות משעמום תשע פעמים במהלך הצפייה.

ובכל זאת, ואולי גם מתוך רחמים לאור כל הביקורות הנשכניות האחרות, ראוי גם לציין שתי מעלות שקיימות כאן. ראשית, כושל ככל שיהיה, הסרט בכל זאת מתגלה כבמה לתגלית בשם פרנצ'סקה הייוורד - בלרינה בריטית מובילה שזה תפקידה הקולנועי הראשון, ולמרות התנאים הקשים, מצליחה איכשהו להפגין כריזמה כובשת מבעד לפרוות החתול ולהוכיח שמקומה גם על המסך הגדול.

שנית, כושל ככל שיהיה, הסרט לא פוגם לחלוטין באיכות המוזיקה של המחזמר. השירים נותרים יפים כשהיו גם בגרסה הקולנועית, כך שבתום הצפייה מתעורר חשק לחזור ולשמוע אותם בנסיבות נורמליות. כלומר, להאזין לפסקול בסטרימינג, או לראות את "קאטס" על הבמה - המקום שבו נולד והמקום שבו, כך מתברר, היה צריך להישאר.

עוד בוואלה! NEWS

מצעד סרטי העשור: מקומות 10-1

לכתבה המלאה
עדיף סרטים על כלבים. מתוך "קאטס" (צילום: יח"צ)
ביי אוסקר, היי ראזי. מתוך "קאטס" (צילום: יח"צ)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/הלתנאי שימוש
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully