מצעד סרטי העשור

תקציר הפרקים הקודמים:

מקומות 60-35

מקומות 34-11

שיתוף הפעולה הרביעי והטוב מכולם של הבמאי אדם מקיי והשחקן וויל פארל, שמככב כאן לצד מרק וולברג. השניים מגלמים צמד שוטרים לוזרים המקבלים את ההזדמנות שלהם לאחר שהכוכבים של תחנת המשטרה מוצאים את מותם באחת הסצינות המפתיעות והמצחיקות של העשור. מכאן והלאה, הסרט רק נהיה יותר ויותר מצחיק, וממחיש את היכולת הנצחית של הקומדיה לחשוף עוולות חברתיות לא משעשעות בכלל. דרך פרשת הצווארון הלבן שחושפים הגיבורים, התגלה "החבר'ה האחרים" כאחד הסרטים האמריקאים הראשונים שעסקו במנגנון הנכלולי של וול-סטריט: נושא שנהיה אופנתי רק מאוחר יותר, ועדיין לא שכיח במיוחד על המסכים. כל זה גם הכשיר את הקרקע לקראת המעבר של הבמאי לתוצרים "רציניים" יותר, שעסקו בפוליטיקה ובכלכלה מנקודת מבט קומית פחות - "מכונת הכסף" ו"סגן הנשיא".

ארבע שנים אחרי שביימה את אחד הסרטים הגדולים של העשור הקודם, "מטען הכאב", קתרין ביגלו עשתה זאת שוב. גם הפעם מדובר בדרמה על המעורבות האמריקאית במזרח התיכון, אם כי במקרה זה, במרכז העלילה עומדת אישה -"כוננות עם שחר" עוקב אחר הסוכנת החשאית שלפחות לפי המתואר כאן, הובילה את המבצע לאיתורו ואז לחיסולו של בן-לאדן. התקשורת בארצות הברית, בהתלהמות הצדקנית והשטחית האופיינית לה, מיהרה להחליט כי הסרט מצדיק שימוש בעינויים בידי רשויות הביטחון, ובכך גם חיסלה את סיכוייו בעונת הפרסים. האמת היא שהוא יצירה מורכבת ואמביוולנטית להפליא, המדברת על חוסר התוחלת והריקנות שבנקמה, ומביאה לידי ביטוי את כל הרבדים שבה באמצעות מבע קולנועי מלא עוז ורושם ותצוגות משחק מלאת עוצמה של ג'סיקה צ'סטיין, כוכבת הסרט ואחת השחקניות האמריקאיות הבולטות של עשר השנים האחרונות.

קל יותר יהיה לציין מה אין בסרטה של הגרמנייה מארן אדה מאשר למנות את מה שקיים בו. יש ב"טוני ארדמן" הכל. הוא מצליח לשעשע, לגעת בלב, למתוח ולהפתיע, ולגעת בשורה ארוכה של נושאים: אבות ובנות, אדונים ומשרתים, מערב מול מזרח, פמיניזם, קפיטליזם וכן, גם משמעות הקיום. זה סרט שאף פעם אי אפשר לדעת לאן הוא הולך. לעתים הוא מתנהל כמו מהתלה אמריקאית, ולא פלא כי הוליווד מיהרה לרכוש את זכויות העיבוד המחודש שלו, אך לפעמים כמו דרמת פסטיבלים אירופאית, כולל רגעים שכבר מזוהים עם סוג העשייה הזה, למשל סצינות מין בוטות. לאורך כל הדרך, הסרט שומר על עוצמה רגשית שרק הולכת ומתעצמת עד לסצינת הסיום היפהפייה. אז, בשיחה בין האב ובתו שעומדים כאן במרכז העלילה, הוא אומר לה שהחיים הם לפעמים רשימה של מטלות שצריך לסמן עליהן וי, ולכן קשה ליהנות מהרגע, ורק בפרספקטיבה של זמן רב אפשר להעריך את הדברים הקטנים שעוברים עלינו. ומה נאמר אנחנו? "טוני ארדמן" היה מדהים בזמן אמת, ונותר כזה גם בדיעבד.

סרטו של מיכאל הנקה על קשיש הסועד את זוגתו על ערש דווי זכה כמעט בכל פרס אפשרי בשנת צאתו, כולל באוסקר לסרט הזר ובדקל הזהב. במעמד הזכייה, עלה כוכבו ז'אן-לואי טרנטיניאן לבמה וסיים את דבריו במשפט המפורסם של ז'אק פרוור - "בואי וננסה להיות מאושרים, ולו רק כדי לתת דוגמה". כיאה לכך, גם "אהבה" הוא אות ומופת - מופת של חסד, של חמלה, של האנושיות במלוא תפארתה. נוסף לכך, הוא גם מופת של עשייה קולנועית. הנקה, מגדולי המאסטרים בימינו, נמצא כאן בשיאו, הן מבחינה טכנית והן מבחינה רגשית, ואסף מול מצלמתו שלושה מן השחקנים הגדולים בתולדות צרפת: טרנטיניאן, איזבל הופר ועמנואל ריבה, שלמרבה הצער הלכה לעולמה כמה שנים לאחר הצילומים, וזה נותר סרטה הגדול האחרון.

גם בעשור הזה, כמו בשני הקודמים לו, הנפיקו פיקסאר כמה סרטים נפלאים - למשל "צעצוע של סיפור 3", שכיכב בחלק קודם של המצעד, ו"קוקו", שלמרבה הצער נדחק מן הרשימה שלנו מפאת חוסר מקום, אך בהחלט היה ראוי לה. עוד יותר משני אלה, ההישג האמנותי הגדול ביותר של אולפני האנימציה, ולא רק בעשר השנים האחרונות אלא בכלל, היה "הקול בראש". הלהיט הזה צולל לתודעתה הסוערת של ילדה החווה משבר לאחר שעברה דירה, וחוזר משם עם שיר הלל לעצבות ולכעס, לפחד ולשמחה, ליצורים החיים באשר הם, ולעולמות האינסופיים שהם מחזיקים במוחם. לא פלא שלמרות הצלחתה המסחררת, הפנינה הזו לא הולידה המשכון. לכולם, גם לתאבי הבצע, ברור שזה סרט של פעם בחיים.

סרטה של קלואי ז'או עוסק בכוכב רודיאו לשעבר שסיים את הקריירה בשל פציעה ומתקשה למצוא את מקומו בעולם כשהוא לא על הסוס. חוויית הצפייה בו יפה וכואבת כמו התעוררות מחלום בהקיץ, והבמאית מיטיבה לעסוק כאן בסוגיות כמו שברונו של החלום ולפרק מושגים כמו גבריות וגבורה, אך לא בחדוות הרס, אלא בעדינות ורגישות יוצאות דופן. בעקבות הצלחת הסרט, גויסה הבמאית בידי מארוול ומביימת בשירותה את "הנצחיים". בכך היא מובילה שורה של קולנועניות שאמורות להיות חתומות בשנה הבאה על כמה משוברי הקופות הגדולים של 2020, ואולי גם לשנות את פניה של התעשייה.

סרטו העלילתי של הבמאי הצ'יליאני פבלו לארין מתרחש בשלהי שנות השמונים, על רקע משאל העם שהביא לסיום הדיקטטורה של פינושה במדינתו. הוא עוקב בגישה כמו-תיעודית אחר קמפיין התעמולה שתרם לתפנית ההיסטורית, ועושה זאת בצורה סוחפת ומאירת עיניים, שמעלה שאלות מרתקות ומסרבת לענות עליהן בתשובות קלות. למרות שגיבוריו משיגים את מטרתם וזוכים לניצחון דרמטי ומעורר השראה, הסרט שומר על איפוק מלנכולי לאורך כל הדרך וגם בסופו, אולי מתוך מודעות לכך שלמרבה הצער, ההישג המתואר כאן לא יהיה כל כך משמעותי: צ'ילה אמנם הפכה לכאורה לדמוקרטיה, אבל נותרה מדינה אי-שיווניות להחריד, סקסיסטית ואלימה, שמדכאת את רוב אזרחיה. ככה זה: עשור בא ועשור הולך, הכל משתנה והכל בעצם נשאר אותו דבר.

"חשבתי שיהיה יותר", אומרת דמותה של האם בגילומה של פטרישיה ארקט באחד מרגעי השיא הקשים מנשוא של "התבגרות", ומבטאת את מה שיש להניח כי רבים חשים גם כן בתום העשור. תריסר השנים המתוארות כאן בחייו של הגיבור המתבגר ושל הוריו, שצולמו בזמן אמת, חולפות ביעף, כך שהצפייה היא התקף חרדה אחד גדול למי שיראים מן הזמן החולף. סרט גדול מהחיים, שהוא גם החיים עצמם, על מה שיפה בהם וגם מה שמאכזב - למשל העובדה שהדמות הראשית כאן מתפתחת מילדון מתוק לפוץ בלתי נסבל. הפסקול, שמתחיל בקולדלפליי ונגמר בארקייד פייר, מעצים את הדרמה הרגשית הגדולה מלכתחילה ומתפקד גם כקפסולת זמן מוזיקלית של דורנו.

סלין שיאמה התחילה את העשור עם "טומבוי" המוערך והמדובר וסיימה אותו עם "דיוקן של נערה באש", שהיה ראוי גם כן למקום גבוה במצעד. בתווך, ביימה את "חבורת בנות", בו היא לקחה את אחד הז'אנרים הגבריים מכולם, סרט הפרברים הצרפתי, וכתבה אותו מחדש מנקודת מבט נשית, של נערה שחורה הסובלת מדיכוי כפול, גם בגלל הרקע הכלכלי-חברתי ממנו באה וגם בשל המגדר שלה. התוצאה, כרגיל אצל הבמאית, יכולה לפרנס שלל עבודות סמינר, אבל היא חוויה יוצאת דופן ומפעימה גם מבחינה רגשית, קולנועית ומוזיקלית - הסצינה בה הגיבורות רוקדות לצלילי "Diamonds" של ריהאנה היא השימוש הקולנועי הכי טוב במוזיקה בעשור האחרון, ועל כך הרחבה בכתבה נפרדת.

כמעט כל אחד מן הסרטים בעשירייה הזו היה מרוויח ביושר גם את המקום הראשון, אבל אחרי הרבה התחבטויות, החלטתי להעניק אותו ל"מגע של חטא" - סרטו של הבמאי הסיני ז'יה ז'אנג-קה, הטווה כמה סיפורים שיחדיו מרכיבים דיוקן של סין העכשווית. הסרט זכה לשלל פרסים בינלאומיים ולתהודה רחבה בשנת יציאתו, אם כי בישראל לא הופץ מסחרית והסתפק בהקרנות במסגרת פסטיבל ירושלים. למה בחרתי דווקא בו?

1. כי רק מתבקש לבחור סרט סיני בעשור שבו סין הפכה לאימפריה דומיננטית מתמיד מכל בחינה - גם תרבותית וקולנועית

2. כי בעודו משרטט תמונה פנורמית של סין בימינו, נוגע הסרט כמעט בכל נושא שהיה אקטואלי ורלוונטי בעשור האחרון, באימפריה האסייתית ובכל מדינה אחרת: שחיתות שלטונית, פערי המעמדות, קפיטליזם חזירי, גבריות רעילה וכיוצא בכך

3. כי נוסף לזאת, הוא נוגע גם בסוגיות אוניברסליות ועל-זמניות, כמו נקמה, צדק, אהבה וגורל

4. כי את כל זה הוא פורש בפנינו בעשייה קולנועית וירטואוזית ומשלהבת, שמשלבת בין דרמות אנושיות ואינטימיות לסצינות אקשן מסעירות, ומיטיבה להתבסס על מסורות סיניות מן הקולנוע ומן התיאטרון כדי לחדש ולהפתיע. סרט מחכים ומפעים, שאפשר לצפות בו כמה פעמים וכל פעם ללמוד משהו נוסף, שלא מהסס לאתגר לא את השלטונות במדינתו ולא את הצופים והצופות במערב - ובעוד עשר שנים, כשנבחר את שלושים הסרטים הגדולים של שלושים השנים הראשונות של המאה הזו, הוא יככב גם בה