המוזיקה הישראלית חוזרת על עצמה פעמיים: פעם כטרגדיה ופעם כפרסומת של בזק או בנק או חברת ביטוח. כלומר: כפארסה. עד לא מזמן דיברנו על הפרסומות שמייצרות להיטים חדשים, ברוח "קומסי קומסה". עכשיו אנחנו - אולי מחדש - עמוק בשלב שבו הפסקת הפרסומת היא רצף תזכורות מהעבר לשירים ואמנים שאהבנו פעם והיום ממילא אין מי שישמיע אותם. עגום ככל שזה יישמע, אפילו כשמדובר באגדות כמו גידי גוב, חווה אלברשטיין ורמי פורטיס - האחרון להצטרף לרשימה בפרסומת החדשה של בזק - יש יותר סיכוי להיתקל בהם ברצף התשדירים מאשר ברשימות השידור.
זו כמו פרודיה נצחית על העובדה המצערת שמוזיקאים מתקשים להתפרנס בישראל. זכותם, כמובן, לעשות זאת בכל דרך שבה ימצאו לנכון. אין מה לבוא בטענות גם לקריאייטיב שמחזיר אותם למרכז העניינים. בפרסומת החדשה, פורטיס מזמין את גידי גוב להיות בייביסיטר לאוסף הבובות שהתרוצצו כל היום, וממליץ לו להדליק להם טלוויזיה - אלא שזאת לא עובדת בגלל תקלות בחיבור (וכך, בהמשך לאותה פרודיה נצחית, המוזיקאי הוא כבר לא מוזיקאי ואפילו לא מפרסם. הוא משלים הכנסה כבייביסיטר). הילדים/בובות זועמים ומתעללים בגוב, ששר את שירו של פורטיס "תלוי על הצלב" - בתור "אני תלוי בנתב".
זה שנון ומצחיק, ובו בזמן גם נוראי, לראות דימוי קורס מול העיניים. זאת הרי לא העובדה שהוא עושה פרסומת - כבר היה קמפיין חכם בשמש, כבר עברנו את אקס פקטור - אין בדברים האלה שום דבר פסול כשלעצמו. אני שמח לראות את הגיבורים שלי כאייקוני תרבות רלוונטיים. זה פשוט שלראות את פורטיס, האיש שלימד אותנו את כל השקרים מאחורי הסיפורים מהקופסא, האיש שצרח על המגישים "רד מעל מסך הטלוויזיה שלי", האיש שמחה נגד מתקפת המשובטים - לראות את האיש הזה ממליץ לדמות אחרת להושיב ילדים מול הטלוויזיה כדי ש"יתנהגו יפה", זה מותיר טעם מסוים של אכזבה.
פורטיס, מהרוקסטארים האמיתיים הבודדים שאי פעם היו פה, עשה את שלו במאבק נגד כל מה שרקוב. אין לו מה להוכיח לי או לכל אדם אחר. זכותו להתפרנס, זכותו לחשוב שזה מצחיק, זכותו גם להחליט שבגילו הוא חושב מחדש על כל הסיפור. עוד שבועיים ממילא לא נזכור את זה והכל ייבלע בקשקוש אחר. ובכל זאת, הלוואי שהתסריט היה אחר. בראש שלי, הוא מחנך את הבובות לשבור את הטלוויזיה, לנסר את הלילה ולשמוע רק חדשות מהירח. ככה הם בטוח יוכלו להפיק ניצוצות של הבנה.