כשנכנסים לאולם המפואר של תיאטרון הבולשוי לקראת "פולחן האביב", מופע המחול של הכוריאוגרפית הבינלאומית יאנג ליפינג, התחושה היא שנכנסים לרגע אל תוך יצירת אומנות מסתורית. תקתוק עוצמתי וחורק של שעון ברקע ו-13 רקדניות ישובות בדממה קפואה על הבמה, כולן לבושות תלבושות אוריינטליות, מפוארות וצבעוניות, לראשן נחים כתרי זהב עצומים מעוטרים אבני חן, וסביבן הררי אותיות זהב גדולות אותן אוסף בדממה נזיר יחיד לערמה מוקפדת ומדויקת בפינת הבמה. התחושה כולה היא כמעט מיסטית בזמן שהקהל מוצא את מקומו, עוצר לרגע כדי לצלם את היצירה עוד לפני שהחלה.
זוהי יצירת המחול השנייה של הכוריאוגרפית הסינית הנודעת יאנג ליפינג, שחוזרת אחרי שזכתה לשבחים על יצירתה "תחת מצור", יצירה שהביאה לבמה שילוב בין מורשת סינית, היפ הופ, טאי צ'י ואומנות גזירת נייר. היא התפרסמה לראשונה לפני מעל לשלושה עשורים, ב-1986, והיום משמשת כבמאית, כוריאוגרפית ולעיתים אף רקדנית ראשית בדרמות מחול רבות. מופעיה זכו באינספור פרסים.
הפעם היא מחברת שוב בין שני עולמות קוטביים, עם פרשנות סוחפת וחדשנית ליצירה "פולחן האביב" של איגור סטרווינסקי וחיבור בין המערב למוזיקה שנוצרה במיוחד עבור המופע ומושפעת מהתרבות הטיבטית המסורתית. המופע כולו משחק עם הקוטביות שבין בודהיזם לתרבות השפע, בין חיים ומוות לאנושיות ובין הזמן שנע ללא הפסקה למחזוריות החיים.
"זה היה אתגר, ולדעתי עמדנו בו", אומרת כמעט בלחישה יאנג ליפינג בריאיון לאחר המופע במוסקבה, כשהיא לבושה בתלבושת סינית מסורתית בצבע אדום בוהק, עוטה כובע אדום ונראית אישה מלאת עוצמה ונטולת גיל. את הריאיון היא עושה בעזרת מתורגמן, אבל את התשוקה למופע ניתן להרגיש גם ללא תרגום כשהיא מדברת על החשיבות לשלב רקדניות מכל רחבי סין וליצור מופע מחול עם רוב נשי מובהק. על "פולחן האביב" היא עובדת מעל שנה, ומגלה שהתחילה לחשוב על החיבור עם המוזיקה של סטרווינסקי כבר במהלך סיבוב ההופעות של "תחת מצור" מתוך רצון לגעת בקהל בינלאומי רחב יותר ולאפשר לו ליהנות מתרבות שונה ואולי פחות מוכרת עבורו, להתחבר לרגע למנהגים סיניים, השפעות טיבטיות ואלמנטים קדושים מהמזרח.
המופע מספר סיפור של לידה מחדש ומחזוריות החיים, הוא מתחיל בגן עדן, ממנו נשלחות דמויות אל תוך האנושות, וממנה הן חוזרות בסופו של דבר בחזרה. 13 רקדניות ורקדן יחיד ומהפנט שמייצג כהן עליון, כשברקע נמצאות 6 מילים קדושות אותן מנסות הדמויות לתפוס ולשמור לעצמן, כדי להיבחר לעלות לשמיים ובכך לזכות להיות חלק מהפולחן.
ליצירה שלושה חלקים עיקריים, כשבחלק הראשון והאחרון מוזיקה אוריינטלית עם נגיעות בודהיסטיות וטיבטיות, והחלק השני כולו מוקדש ליצירה המפורסמת של איגור סטרווינסקי, שמוצגת גם היא בפרשנות שנותנת דגש לאלמנטים אוריינטלים קלאסיים מעולם הבודהיזם עם המון תשוקה, פחד, אהבה וארוטיקה, כולם מגיחים ונעלמים ברגע, מתערבבים יחד בצורה מפתיעה וסוחפת.
אחד הדברים המרגשים ביותר במופע הוא ללא ספק התלבושות והתפאורה שיצר המנהל האומנותי, זוכה פרס האוסקר טים ייפ. מעבר לתלבושות האתניות מעוטרות הזהב, הרקדנים מופיעים כשמאחוריהם מיצג עצום ועגול שמשנה את צבעיו בהתאם לרוח המנגינה והריקוד, הופך לרגע את הבמה לגן עדן מואר, לגיהנום קודר או לרחם אימהי. דמות נוספת שמגיחה לבמה היא אריה עוצמתי אליו הופך הרקדן. האריה, אחד מסמלי אבות הבודהיזם, מסמל כח עליון, גברי ועל טבעי, אליו נעות הנשים ואליו כולם כפופים. לרגע הן אפילו מכניסות את ראשן לפיו ללא פחד ומתוך רצון לזכות בברכה קדושה.
ואולי החלק החמקמק אבל ללא ספק העוצמתי ביותר, הוא שבמהלך כל המופע נמצא על הבמה אותו נזיר שקט שאוסף בדממה את האותיות הקדושות, מסדר אותן ודואג להן. הנזיר, באופן מעורר מחשבה, מסמל את הזמן - הוא לא מתערב, לא נוגע, לא נותן את דעתו ולא משנה דבר. הוא פשוט שם, נע ללא הפסקה, אוסף את האותיות מבלי שאיש מבחין בו, אבל לא עוצר לרגע.
זה מרגיש כמעט פרדוקסלי: המופע מתקיים בתיאטרון הבולשוי המפואר במוסקבה, במרחק נגיעה מהכיכר האדומה, עם הקרמלין הצבעוני והחיבור בין הישן לחדש שרואים כמעט בכל פינה בעיר העצומה והמפתיעה. כנסיות, קתדרלות וארמונות לצד גורדי שחקים, בנייני משרדים ובתי כלבו עצומים מתקופות שנעות בין השלטון הצארי, דרך המשטר הקומוניסטי ועד היום, כולם נראים אולי כלא מתאימים אבל עומדים יחד בהרמוניה. וכך גם היצירה עצמה, שמחברת בין המוזיקה שיצר המלחין הרוסי לתרבות שמרגישה כמעט לא קשורה, אבל מתחברת באופן מפתיע להרמוניה סוחפת. רגע לפני שהיא נפרדת, מגלה יאנג ליפינג שמשפחתו של סטרווינסקי עצמו ישבה בקהל במופע שהתקיים בלונדון, ולמרות החשש, היא מספרת בחיוך נבוך אך גאה שגם הם "מאוד אהבו את המופע".
"פולחן האביב" יעלה בבית האופרה בתל אביב בין 5-8 בפברואר, מחירי כרטיסים ינועו בין 190-370 שקלים
