אולי משום שפורטיס נוכח עכשיו במיוחד בטלוויזיה, אולי זה לא מקרה שחשבתי על שיר שלו כשצפיתי בכתבה הראשונה בסדרה של יונית לוי על ארצות הברית ערב הבחירות לנשיאות שייערכו בנובמבר הבא. "כמה שירים אפשר לכתוב על אמריקה, עולים יורדים חוזרים ועולים לאמריקה" שרו פורטיסחרוף לפני 30 שנה, ובקלות אפשר אפשר היה להשאיל את השיר לעשייה טלוויזיונית שמנסה לאתר "זרמי עומק" באמריקה הצפונית. אחרי הכל, אולי זה מתבקש: המעצמה החזקה בעולם, הריכוז היהודי המשפיע בעולם, בעלת הברית הקרובה ביותר של ישראל. ברור למה חוזרים אליה שוב ושוב.
לוי אינה כל כתבת במהדורת חדשות 12. היא הפנים של המהדורה. לכן סדרת "האמריקאים" שלה מוצגת כסדרת דגל. הנושא מחייב והכתבת מחייבת שמדובר כאן במאמץ עיתונאי שיש לקחת ברצינות. על כן, האכזבה מורגשת בעוצמה: לוי הציגה שבלונה עיתונאית, צפויה, בלתי מקיפה, חסרת מעוף ומסגרת ברורה לדיון, ובעיקר כזאת שאינה מחדשת לצופה הישראלי שום דבר.
המסע של לוי נפתח במשפחה יהודית שחצויה מבחינה פוליטית, ממשיך אל פעילים יהודים תומכי המפלגות השונות. אלה מתקבצים לקולאז' כמעט אקראי, שלא באמת מתפתח מעבר לוויכוח הבסיסי הזה. הסנאטור הדמוקרטי ברני סנדרס, הדמות היהודית הכי בכירה במערכת הבחירות המתקרבת, כלל לא מוזכר, בדומה לדמויות אחרות בשמאל האמריקני שמפלגות את היהודים תומכי המפלגה. בהתאם, גם ג'ייסון גרינבלאט, השליח לשעבר של ממשל טראמפ ומי שמתראיין כמייצג הצד הזה של המשוואה הפוליטית, לא אותגר על ידי לוי ביחס לאמירות המאוד בעייתיות של הנשיא שעבורו עבד, אף שאלו כן צוטטו על המסך.
לוי מסמנת "וי" לכאורה על כל הנושאים הנכונים: אנטישמיות, היחס לישראל, הקרע הדתי בין זרמים יריבים - אך בפרק הכה ארוך (מעל 20 דקות של כתבה), אף אחד מהם לא מתפתח לכדי דיון משמעותי. היא גם לא נעזרת באף חוקר או חוקרת או מומחים אחרים, אף שהתחום רווי בהם, ובמקום להדגיש תזה, המסע כולו מרגיש נטול עוגן, כמעט אנקדוטלי ומבולבל. במקום להציג תמונה פנורמית, לוי מספקת דיוקן חסר ומאכזב. חבל: יש כל כך הרבה יותר מה לגלות באמריקה.
