"הבמאים האלה דיברו על הכיבוש שלושים שנה לפני שבישראל התחילו לעשות זאת"

    מהאחים לומייר, דרך פול ניומן ועד קלוד לנצמן: הסינמטקים יקרינו בשבועות האחרונים סרטים שצולמו בישראל ועוסקים, בה אך נעשו בידי במאים לא-ישראלים, וחושפים דרך עיניים זרות דברים שלא רצינו לראות. שיחה עם אוצר האירוע, ד"ר אריאל שוייצר

    סינמטק

    הביטוי "אורח לרגע רואה כל פגע" מקבל משנה תוקף במקרה של הקולנוע. יש, למשל, מסורת ארוכה של במאים אירופאים המיטיבים להאיר באמריקה צדדים שקולנוענים אמריקאים לא ראו. לפני כמה שנים נערכה בניו יורק רטרוספקטיבה של סרטים כאלה, וכשמבקר וחוקר הקולנוע אריאל שוייצר נהנה ממנה, הוא אמר לעצמו שצריך להרים לכך גרסה ישראלית.

    שוויצר החרוץ הוא איש של מעשים, כך שהרעיון קרם עור וגידים. מוקדם יותר השנה הוצגה בפריז תוכנית מיוחדת של סרטים מכל הזמנים שבמאים לא-ישראלים צילמו בישראל, והשבוע היא הגיעה גם לסינמטקים בתל אביב ובירושלים.

    יש באירוע סרטים ארוכים וקצרים, עלילתיים ותיעודיים, כאלה שצולמו במאה ה-19 וכאלה שהופקו בדורנו, ורק דבר אחד משותף להם: הם מתרחשים כאן, אך מוצגים דרך עיניים זרות, של אירופאים או אמריקאים, והעיניים הללו רואות דברים שאנחנו לא יכולנו, או לא רצינו, לראות.

    התוצרים המוקדמים ביותר בתוכנית הם סדרת סרטים קצרצרים בהפקת האחים לומייר, ששלחו לכאן ב-1897 את הצלם הקבוע שלהם, אלכסנדר פרומיו. "רוב הסרטים הללו מתרחשים בירושלים - ברחוב, בשווקים וכמובן במקומות הקדושים", מספר שוייצר בריאיון לוואלה! תרבות. "כבר אז, רואים את ירושלים כעיר קוסמופוליטית שיש בה ערבוב מוחלט של ערבים, יהודים, ארמנים וכיוצא בכך. אני חושב שישראל עניינה את האחים לומייר מכמה סיבות: קודם כל כן, היה כאן גלגול קולנועי לרעיון של האוריינטליזם, המשיכה למזרח שאפיינה את הציור ואת הספרות האירופאית באותה תקופה והגיעה גם למסך הגדול. נוסף לכך, הם התעניינו בישראל גם כערש הנצרות. אולי מעניין מכל, כהוגי ומפתחי הקולנוע הם התעניינו כמובן במודרניות, והציונות נתפסה כפרויקט מודרני. זה לא מקרי שהם צילמו כאן סרטים דווקא בשנה של הקונגרס הציוני הראשון".

    עוד בוואלה! NEWS

    יותר מהערות שוליים: 25 הסרטים הישראלים הגדולים של העשור

    לכתבה המלאה
    מתוך הסרטים שהאחים לומייר צילמו אצלנו לפני הקמת המדינה (צילום: יח"צ)

    התוכנית מציגה גם את "סברה", סרט שאלכסנדר פורד, גדול קולנועני פולין באותה תקופה, צילם כאן ב-1933, ולאחר מכן מדלגת לסרטים שצולמו לאחר קום המדינה. אחד המעניינים שבהם הוא "צד שלישי למטבע", שיוצר הדוקו המהולל כריס מרקר צילם פה בשנות השישים. "הסרט הזה מצליח לתפוס את הרגע בו ישראל מתחילה לזנוח את הערכים הציונים-סוציאליסטיים לטובת תפיסת קפיטליסטית. הוא קולט את פערי המעמדות המתרחבים, בתקופה שישראל תפסה את עצמה כחברה חלוצית", אומר שוייצר. "כי מרקר בא לכאן בחיפוש אחר חברה אלטרנטיבית, אוטופיה סוציאליסטית, אבל מתפכח ומתאכזב. הוא מבין שמתהווה כאן כלכלה ליברלית".

    והוא ודומיו מסוגלים להבחין גם בעניין העדתי?

    "זהו, שלא. זה באמת אחד האלמנטים שהם לא היו ערים להם. מרקר משייט בישראל לאורכה ולרוחבה ומזהה הבדלי מעמדות, אבל הוא לא מקשר אותם לעניין העדתי".

    ציפה למצוא כאן אוטופיה סוציאליסטית - והתאכזב. מתוך "צד שלישי למטבע" (צילום: יח"צ)

    קצת יותר מעשור לאחר מרקר, נחתה בישראל עם מצלמה גם אשת הרוח והקולנוענית האמריקאית סוזן סונטג, ויצרה בה את "הארצות המובטחות", שיוקרן גם כן במסגרת התוכנית. "זה סרט מעניין מכמה סיבות", אומר שוייצר. "סונטג הגיעה לכאן מיד בסוף מלחמת יום הכיפור, וצילמה בסיני מראות מאוד קשים של גופות חיילים. יש בסרט הזה ממד ברוטלי שרק לעתים נדירות ראיתי בסרטים על ישראל. יש בו גם שיחה מעניינת עם יורם קניוק, שבדיעבד אפשר להגיד כי בדברים שלו יש ממד נבואי. האלמנט השלישי זה הסצינות המדהימות שמסיימות את הסרט. רואים בהן חיילים הלומי קרב שמטופלים בבית החולים שיבא בעזרת שימוש בסמי הזייה".

    אם היה לכם ספק, לא תמצאו באירוע סרטים כמו "רמבו 3". הקריטריון מבחינת שוייצר היה איכותי, וגם שהיצירות הקולנועיות לא סתם צולמו בישראל, אלא גם עוסקות בה, מה שפסל הרבה מותחנים הוליוודיים שדימו את נופי הארץ למדינות מזרח-תיכוניות אחרות.

    התקופה שבה היה טרנדי לבוא ולצלם סרטים בישראל על ישראל היתה בין שנות החמישים לשבעים, אז אפשר היה לפגוש כאן יוצרים בעלי שם כמו מרקר, סונטג וגם פזוליני. אחרי מלחמת ששת הימים ובעיקר אחרי מלחמת לבנון, התחלנו לצאת מהאופנה. "אחרי 67', כריס מרקר אף ביקש לאסור על הקרנת סרטו שצולם כאן, כי ישראל נתפסה בידי האינטליגנציה הצרפתית כמדינה כובשת", אומר שוייצר. כתגובה לכך, יצר קלוד לנצמן ב-1972 את "למה ישראל", שיוקרן גם כן במחווה. "הוא יוצא כאן נגד התפיסה הרווחה באותה תקופה בברנז'ה שלו, כאיש רוח צרפתי, מפגין המון אמפטיה לישראל ומציג את הציונות כתשובה לשואה. זה לא מקרי שאין סימן שאלה בכותרת של הסרט. הוא מעמיד את ישראל כעובדה שלא צריך להצדיק ועומד על הסיבות שבגינן יש לישראל זכות קיום".

    "עם זאת, עד כמה שלנצמן אמפטי, אחת הסצינות האחרונות מתרחשת ברצועת עזה ומתעדת חיילים ישראלים שממשטרים פלסטינים. המצלמה של לנצמן קולטת את העיניים המושפלות של הפלסטינים. אלה דימויים שהיום כבר התרגלנו אליהם, אבל בזמנו היו ראשוניים. לנצמן דיבר על הכיבוש שנים לפני שקולנוענים ישראלים התחילו לעשות זאת, בדיוק כשם שסוזן סונטג הגדירה את החברה הישראלית כולה כחברה פוסט-טראומטית שלושים שנה לפני שהביטוי הזה בכלל נכנס כאן ללקסיקון".

    "סרט נפלא, ולא בהכרח פטריוטי". מתוך "אקסודוס" (צילום מסך)

    שלושה סרטים הוליוודיים יוקרנו בתוכנית. "עושה הלהטים" ו"הטל צל ענק" בכיכובו של קירק דאגלס, והמפורסם מכולם - האפוס "אקסודוס", בו פול ניומן מגלם מפקד ספינת מפעילים בשם ארי בן-כנען. הסרט התקבע בתודעה בצורה מסוימת, ושוייצר מבקש לערער עליה - "קודם כל, זה סרט נפלא. דבר שני, הוא נתפס במשך הרבה שנים כסרט פטריוטי ישראלי, אבל יש בו הרבה ממדים דו-משמעיים ומטרידים".

    איזה מין קהל הגיע לסרטים כשהם הוקרנו בפריז?

    "קהל מגוון. גם ישראלים ויהודים כמובן, אבל גם פלסטינים וגם סתם שוחרי קולנוע שבאו בגלל שמות הבמאים והבמאיות ולא בגלל הנושא בהכרח. לשוחרי פזוליני, למשל, זו היתה הזדמנות לגלות סרט לא מוכר שלו שהוא צילם כאן בשנות השישים, 'חיפוש אחר אתרי צילום בפלשתינה'".

    אני מניח שהיו בצרפת גם תגובות יותר מעורבות.

    "היה מאמר בלה-מונד שהחמיא לאירוע אבל תקף את העובדה שהוא משתמש במושג 'ישראל' בכותרת שלו, כי חלק מן הסרטים צולמו כאן לפני קום המדינה. מחבר המאמר, ז'אק מנדלבאום, הוא יהודי, ולדעתי זו היתה הדרך שלו להתמודד עם תחושות האשמה שלו כמי שכותב בעיתון שמאל צרפתי, ולכן חייב באיזושהי דרך לתקוף את האירוע".

    יש סרטים שהקרנת בפריז והחלטת לא להקרין בישראל?

    "כן, למשל סרט בשם 'שעת האמת', העוסק באיש אס.אס שמוצא מקלט בישראל אחרי מלחמת העולם השנייה כשהוא לובש את הזהות של הקורבן שלו במחנות. התכנים של הסרט מעניינים ויש בו ערך היסטורי, אבל מבחינה קולנועית הוא פשוט סרט רע. ההקרנה שלו בפריז היתה קטסטרופה. הסרט לא עובד, ואפילו מקומם אנשים, לא בגלל התסריט אלא בגלל צורת העשייה, אז החלטתי להוציא אותו".

    כמה סרטים בינלאומיים שצולמו בישראל על ישראל יש בסך הכל?

    "אחרי שאצרתי את התוכנית הזו, פונים אליי אנשים ומוסיפים עוד שמות שלא הכרתי. אני כל הזמן מגלה דברים חדשים. להערכתי, יש בסך הכל בסביבות חמישים סרטים כאלה".

    "עם כל האמפטיה, מראה חיילי צה"ל ממשטרים פלסטינים". מתוך "למה ישראל" (צילום: יח"צ)

    שוייצר מחלק את זמנו בין ישראל לפריז. הוא משמש חבר מערכת בכתב העת הצרפתי המיתולוגי מחברות הקולנוע ושופט בפסטיבלים בינלאומיים רבים. הפרספקטיבה שלו על הקולנוע המקומי היא הן של אחד מבפנים והן של אאוטסיידר. "אני חושב שמבחינה איכותית, מצבו של הקולנוע הישראלי מעולם לא היה טוב יותר", אומר המבקר והחוקר. "חששתי שהמתח מול הממשלה יפגע בו, אבל היוצרים המקומיים מוצאים את הדרכים לעשות סרטים פוליטיים גם בנסיבות האלה. קרן ידעיה עשתה עכשיו את 'מאמי' בהפקת גרילה עם תקציב מוגבל. נדב לפיד מצלם את הסרט החדש שלו, 'הברך', שהוא גם הסרט הכי פוליטי שלו עד כה, בלי להשתמש בכספי הקרנות. ובכל זאת יש לי חשש - לבמאים כמו לפיד ועמוס גיתאי יש מוניטין בינלאומיים ולכן דרך לגייס כספים גם בלי להשתמש בקרנות הישראליות, אבל מה יעשו היוצרים הצעירים בתחילת דרכם? מאיפה הם יביאו את הכסף?"

    אורי זוהר לא היה מוכר בצרפת עד השנים האחרונות, בהן אירגנת בסינמטק הפריזאי רטרוספקטיבה מסרטיו ולאחר מכן גם הוצאה ראשונה בפורמט ביתי של סרטיו. מה היתה התגובה הצרפתית ל"מציצים", "עיניים גדולות" ושאר עבודותיו?

    "זה צייר להם דימוי של ישראל שהם לא רגילים אליו. הם חושבים עליה דרך האתוס הקיבוצניקי או הצבאי, והוא הציג להם תמונת עולם אנרכיסטית, ליברלית, הדוניסטית, ארוטית, ים תיכונית, קצת וולגרית ומיוזעת, וכל זה בשפה שהתחברה לקולנוע המודרני ולגל החדש הצרפתי, מה שאיפשר גם לצרפתים להתחבר. הם אהבו את מה שגילו אצל אורי זוהר, אבל הם לא היו אוהבים את זה לו היה מדובר בסתם חיקוי של הקולנוע הצרפתי. הם ראו בהם אותנטיות ויכולת ללכוד את המקום שבהם הם מתרחשים".

    ולעומת זאת איך תסביר ש"אפס ביחסי אנוש", אחד הלהיטים המקומיים הכי גדולים בקופות הישראליות בשלושים השנה האחרונות, לא תפס בכלל בצרפת?

    "כי המפיצים קברו אותו. עכשיו אפשר לשאול למה מלכתחילה הם קברו אותו? כי בצרפת יש תפיסה שאי אפשר לעשות קומדיה על צה"ל".

    לשעות ומועדי הקרנה ולהזמנת כרטיסים ראו האתרים הרשמיים של סינמטק תל אביב ושל סינמטק ירושלים.

    הצרפתים לא היו רגילים לזה. מתוך "מציצים" (צילום: יח"צ)
    הוגה ואוצר האירוע. אריאל שוייצר (צילום באדיבות המצולם)

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

      התרעות פיקוד העורף

        walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully