קתרינל מרלון חלמה להיות מתעמלת אולימפית, אלופת אתלטיקה, דוגמנית וצלמת אופנה, אבל אף פעם לא חשבה שתמצא עצמה צועדת על השטיח האדום בפסטיבל קאן, כשהיא מככבת בסרט המשתתף בתחרות הרשמית שלו. זה לא היה בתוכניות, אבל זה קרה לה בחודש מאי האחרון, עת הגיעה לריביירה עם "השורקים", שעולה כאן בסוף השבוע.
את הסרט ביים קורנליו פורומבויו הרומני, מן היוצרים הבולטים בעולם הפסטיבלים של שני העשורים האחרונים, החתום בין השאר על סרטים מוערכים כמו "שם תואר משטרה". "השורקים" הוא עבודתו הקלילה והז'אנרית ביותר עד כה, אך גם בה יש את התבונה והביקורתית החברתית שתמיד אפיינה אותו. המותחן הזה מתרחש בתוך המציאות הרומנית המושחתת ועמוסת הפרנויות, בה כולם מועלים באמון וכולם עוקבים אחר כולם. גיבורו הוא שוטר שלא נוהג לשמור על החוק, ובמסגרת הקנוניות שלו, נהיה מעורב במזימה בינלאומית. הוא נוסע לאי הקנרי לה גומורה, שהתושבים בו פיתחו שפה המבוססת על שריקות, ומכאן שם הסרט. השימוש בשפה הזו מאפשר לו ולשותפיו להערים על השוטרים, והוא רק אחת מן ההפתעות שהעלילה כאן מכינה לנו.
את השוטר מגלם ולאד איבנוב, מי שהופיע כמעט בכל סרט רומני עכשווי שהופץ בארץ, מ"ארבעה חודשים, שלושה שבועות ויומיים" והלאה. מרלון מגלמת את יקירת לבו, שלא במקרה נקראת גילדה - ממש כשם הפילם-נואר האמריקאי הקלאסי שהציג לנו את הפאם-פאטאל המפורסמת בתולדות הז'אנר.
אני פוגש את מרלון בפסטיבל קאן, יום לאחר הפרמיירה של "השורקים" בריביירה, ומגלה כי סיפור חייה שווה סרט בפני עצמו. היא נולדה ברומניה באמצע שנות השמונים. שני הוריה היו ספורטאים אולימפיים, ומשפחתה היתה רחוקה מלתפקד. "אם אכתוב ספר על ילדותי, הוא יהיה מטורף יותר מ'בילבי'", אמרה בעבר, וסיפרה גם כי נדרשה להתבגר ולטפל בעצמה כל כך מהר, שכבר בגיל חמש היתה נוסעת לבדה באוטובוס כדי לשלם את חשבון החשמל המשפחתי.
בערך בגיל הזה, התחילה מרלון להתאמן כמתעמלת, אך כיוון שהיתה גבוהה מדי, עברה למגרש האתלטיקה, וזכתה בשתי מדליות באליפות המקומיות. בסופו של דבר נטשה גם את התחום הזה והחלה לדגמן. היא עזבה לצורך כך את רומניה והחלה לנדוד בין ארצות הברית ואירופה.
בתחילת העשור, מרלון החלה גם לפתח קריירת משחק, והופיעה בין השאר ב"CSI" ובכמה סרטים איטלקיים. עם זאת, מעולם לא חזרה למולדתה כדי לככב בסרט רומני, וגם לא חשבה שזה יקרה. "כשהטלפון מקורנליו הגיע, הייתי מופתעת", מודה השחקנית, שכיום מבלה את רוב זמנה באיטליה. "הרי מעולם לא שיחקתי ברומניה, עזבתי את רומניה מזמן ואני כבר מדברת רומנית עם מבטא. חוץ מזה, קורנליו מאוד סלקטיבי, אז ממש לא ציפיתי שיבחר בי. שמחתי מאוד, כי זה הגיע אחרי תקופה קשה בה נחתה עליי כל צרה אפשרית: פרויקט גדול בו הייתי אמורה להשתתף נפל ברגע האחרון, שברתי את הרגל ומה לא. הייתי בקרשים, והנה אני בתחרות הרשמית בקאן".
חוץ מרומנית, את מדברת בסרט גם את שפת השריקות. עד כמה קשה היה ללמוד אותה?
"מאוד. קורנליו היה מאוד תובעני, הוא רצה שנדבר אותה ככה שאם אנשים מהאי ישמעו אותנו, הם יאמינו לנו שאנחנו משם במקור. היה לי מורה פרטי שהייתי עושה איתו שיעורים בסקייפ מדי בוקר, והמשפחה שלי היתה משתגעת מהרעש. הבן זוג שלי היה שואל אותי 'עוד פעם את שורקת בשבע בבוקר'?"
את חושבת שהניסיון שלך כספורטאית עוזר לך בעולם המשחק?
"כן, בגלל המשמעת והפרפקציוניזם שזה הנחיל בי. אנשים שעובדים אותי נדהמים מכמה שאני פרפקציוניסטית, וזה משהו שבא לי מהעבר שלי כספורטאית".
חשבת להיות שחקנית גם כשהיית ספורטאית?
"לא, הייתי אתלטית והראש שלי היה ממוקד בזה. לא הייתי מהילדות האלה שעושות הצגות בסלון או שרות מול המראה, גם לא הייתי רואה סרטים. בגיל 15, כשחזרתי מאימון, סוכן דוגמנות ראה אותי ברחוב וניגש אליי, ואחרי הרבה שכנועים הצליח לשכנע אותי להתחיל לעמוד מול מצלמה".
וטוב שכך, את עושה עבודה נפלאה בסרט.
"תודה. אני מאוד אוהבת את הדמות הזו. בהתחלה חושבים שהיא סתם מאפיונרית ופאם-פאטל, אבל אז מגלים שהיא מורכבת הרבה יותר, שהיא רגישה ופגיעה, ויש לה נשמה".
את יודעת שאחד הסרטים שגדלתי עליהם היה סרט טלוויזיה על נדיה קומנץ'.
"באמת? לא ידעתי שבישראל מכירים אותה. זה מצחיק שאתה שואל אותי עליה. אמא שלי התאמנה איתה והיה להן אותו מאמן. נדיה תמיד היתה מודל מבחינתנו".
איך היה להיות לראשונה בחייך בהקרנת בכורה של סרט בהשתתפותך בפסטיבל קאן?
"הדבר הכי מרשים היה שבסוף הסרט, אחרי כל השריקות שנשמעות בו, הקהל לא רק מחא כפיים אלא גם התחיל לשרוק בהתלהבות. זו לדעתי הפעם הראשונה בהיסטוריה ששורקים לסרט, אבל בכוונה חיובית ולא מתוך בוז".
אמרת שלפני הליהוק שלך לסרט היית בנקודת שפל בחיים, אבל עכשיו נראה שהמצב ממש טוב.
"כן, ללא ספק. מצאתי את אהבת חיי, יש לנו ילדה, ואני בפסטיבל קאן. זה כמו חלום ורוד במיוחד".
