2020 רק התחילה וכבר נרשם בה אלבום גדול אחד - "Seeking Thrills" של ג'ורג'יה (לב גרופ מדיה). המוזיקאית הבריטית היא נציגה מובהקת של זרם שעמיתי איליה שפירו מכנה Sad Bangers. כלומר, מוזיקה המשלבת בין שני קצוות שונים של הספקטרום הרגשי: שירים שהם בה בעת מרימים ומלנכוליים, נואשים ומלאי שמחת חיים, ובתוך החלל של מה שאין, מחבקים את מה שיכול להיות.
רובין ומארק רונסון הם כמובן נושאי הדגל המובהקים של תת-הסוגה הזו, שג'ורג'יה מצליחה להשתלב בה עם כל המאפיינים המוכרים שלה, אבל גם עם שפה ייחודית משל עצמה. "אני מתרגשת שהמוזיקה שלי הגיעה כל כך רחוק, עד ישראל", היא אומרת בריאיון לוואלה! תרבות כשאני מספר לה שאני מאזין לשיריה בלופים.
ג'ורג'יה הוא שם הבמה של האמנית, שנולדה בלונדון בתחילת שנות התשעים בשם ג'ורג'יה רוז הרייט ברנס כנצר למשפחה מוזיקלית - אביה הוא ניל ברנס, מייסד ההרכב האלקטרוני המהולל לפטפילד. היא קנתה לעצמה שם ב-2015, עם כמה סינגלים מבטיחים שעוררו תהודה והובילו לאלבום הבכורה שלה, שנקרא בשמה, ולא ממש הצליח להותיר חותם.
"הציפיות היו קצת גבוהות מדי, ואחריהן באה נפילה", היא מודה. "במקום להתייאש, החלטתי לעבור תהליך משנה חיים. ההתפתחות שלי היתה גם אישית וגם מוזיקלית. מבחינה אישית, הרגשתי שאני מתחילה לאבד על שליטה על החיים, אז לקחתי את עצמי בידיים. יש לי נטייה להתמכרות ולהרס עצמי. הייתי שותה באופן הרסני. באופן כללי, יש באנגליה בעיה עם אלכוהול והרבה אנשים עושים בינג' שתייה. יש מי שיכולים להכיל את זה, אבל לא אני. היחסים שלי עם השתייה לא היו טובים. אלכוהול היה דבר שהגדיר את הקיום שלי והייתי מפתחת דרכו מערכות יחסים. היה לי קשה להפסיק איתו, אבל הצלחתי. חוץ מזה, שיניתי גם את התזונה שלי והפכתי לטבעונית. כל השינויים הללו מאוד היטיבו עמי והוציאו אותי מהאפלה. האלבום הראשון היה שיכור, כי הייתי שותה המון. האלבום השני כבר פיכח לגמרי והוא משקף את ההתבגרות שלי".
ומבחינה מוזיקלית?
"הקהל לא ממש התחבר לאלבום הראשון שלי כמכלול, אבל היו בו דברים שאנשים אהבו והחלטתי לחזור לאולפן ולהתמקד בהם. הבנתי שהשירים צריכים להיות בוגרים ונגישים ושהדגש צריך להיות על הקולות. באלבום הראשון לא הייתי בטוחה בעצמי, אבל אני מרגישה שבאלבום השני כבר הפכתי לזמרת. זה קרה כי שאבתי השראה מאמנים שאני אוהבת. כאלה שמייצגים את האלקטרו-פופ של האייטיז: דפש מוד ובעיקר קייט בוש".
בחלק מהכתבות עלייך בתקשורת הבריטית אפילו משווים אותך לקייט בוש.
"זו המחמאה הכי גדולה שיכולה להיות. היא אחת האמניות החשובות בהיסטוריה, מבחינתי. היא דחפה את הפום למקומות שאף אחד לא התקרב אליהם. יש לה ביטחון בעצמה וביכולת לקחת שליטה באולפן. אני מעריצה את כל ההחלטות שקיבלה, כולל להינתק מהמוזיקה לתקופה כדי להפוך לאמא במשרה מלאה. היא אייקון, שמציבה סטנדרט מבחינתי".
כשקייט חזרה להופיע לפני כמה שנים, היא דרשה שאנשים לא יצלמו את ההופעות בטלפונים החכמים שלהם. כמי שיוצאת עכשיו לסיבוב הופעות בעצמה, מה דעתך על זה?
"אני יכולה להבין אותה ואני מכבדת את זה, אבל אני גם יכולה להבין בחורה בת 13 שהולכת להופעה של בילי אייליש ומצלמת אותה באייפון שלה, כי זה חלק מן ההוויה שלה וכי היא תרצה לצפות בה שוב ושוב ולשאוב השראה. לא לכולם יש את הפריבילגיה ללכת להופעה כל סוף שבוע, אז אפשר לקבל את זה שמישהו רוצה להנציח משהו נדיר כזה, כדי שיהיה לו אותו לכל החיים. מצד אחר, אני גם מבינה כמה זה יכול להפריע ולעצבן, אז אני קצת על הגדר בעניין הזה".
האלבום אינו מושלם, אבל כמה מן השירים בו הם פצצות רגש ממכרות. רובם ככולכם שירי אהבה לרחבת הריקודים, למשל הלהיט הגדול שלו - "About Work the Dancefloor". ג'ורג'יה שרה שוב ושוב במהלך הפזמון שלו: "These moments with you" ואני שואל אותה למה הכוונה ב"You" - האם היא מזמרת על מישהו? על מישהי? על הרחבה עצמה? על משהו אחר?
"אני מדברת על החוויה הקולקטיבית של מועדון ריקודים", היא אומרת. "האלבום מאוד הושפע מתרבות של רחבת הריקודים. עשיתי תחקיר נרחב על ימי השיקגו האוס וגיליתי כמה רחבת הריקודים היתה חשובה באותה תקופה, לאנשים שחלקם היו בשולי החברה והחוויות הליליות איפשרו להם להרגיש דברים שלא חוו בחיי היומיום. כשאתה רוקד על הרחבה אתה חש כל כך חי, אתה מרגיש התעלות ולא רוצה לשחרר, ואלה רגעים שלא תשכח אף פעם וכל פעם שתיזכר בהם, תרגיש חי מחדש".
השירים שלך מאוד אמוציונליים, בתקופה צינית ואירונית שבה אנשים לא כל כך ששים להיות פתוחים רגשית.
"אני בן אדם אמוציונלי. אני מאוד רגישה ומאוד מחוברת לרגשות של אנשים. אני לא מדחיקה רגשות. ככה גדלתי. התחנכתי לפי התורות של פרויד. רגשות מפעימים אותי ואני רואה את המוזיקה שלי כאמוציונלית. כשאני מקשיבה למוזיקה התגובה שלי קודם כל רגשית. אני לא מוסיפה צליל כלשהו כי הוא טרנדי או מגניב, אלא רק כי הוא בא ממני וכי הוא מהדהד רגש כלשהו".
"About Work the Dancefloor" זה משפט ממש מוזר מבחינה תחבירית. מה הקטע?
"אני מושפעת מטכנו מדטרויט ויש שם את הקטע שהופכים את הקול לרובוטי ובונים משפטים אחרת. הם מדברים כמו רובוטים, כמו ב'מלחמת הכוכבים'. זה משובש דקדוקית, אבל זה מכניס אותך לקצב של הריקוד".
המוזיקאית הוורסטילית, שחתומה כמעט על כל אספקט בעבודות שלה, החלה את דרכה כמתופפת וממשיכה לנגן בתופים גם היום. "אם להיות פילוסופית, לא אני בחרתי בתופים, אלא הם בחרו בי", היא אומרת. "כשהתחלתי לתופף, לא הכרתי הרבה נשים בתחום הזה - היה את שילה אי. שניגנה את פרינס, ואת קרן קרפנטר, שלא כולם יודעים אבל היתה מתופפת מדהימה. עם השנים, גיליתי עוד ועוד נשים מתופפות - מהמתופפות של ביונסה, שלא מקבלות את ההכרה שמגיעה להן, ועד מג וויט. כשהסתכלתי עליה מנגנת על הבמות הכי גדולות, אמרתי לעצמי - הנה, גם לי יש מקום כמתופפת. ברור שלנשים קשה יותר בעולם הזה, ולפעמים הן נתפסות כקוריוז, אבל זה רק גרם לי להפוך ליצירתית ולחזקה יותר, ואני גם מרגישה שיש יותר ויותר מקום לנשים בעולם הזה".
את יודעת שבמצעדי העשור בישראל, נשים כמעט ולא התברגו במקומות הגבוהים.
"באמת? איזה חרא, איזה שטויות. חייבים לשנות את זה. אולי אם תמשיך להפיץ את השם שלי בישראל זה יעזור. סתם, אני צוחקת כמובן".
אבא שלך הופיע בישראל. חשבת לעשות זאת גם כן?
"אבא שלי הופיע, אמא שלי התנדבה בקיבוץ בעבר ואח שלי ביקר בישראל לא מזמן עם להקת הריקוד שלו. הייתי מאוד רוצה ללכת בעקבותיהם. אני יהודיה ותמיד רציתי לחקור את המורשת שלי".
אחת התגובות הנפוצות למוזיקה שלך ולצליל האייטיזי המלנכולי שלהם זה שהיא נשמעת כמו פסקול מושלם ל"דברים מוזרים".
"אני אוהבת את הסדרה הזו, אם כי היא לא היתה השפעה ישירה עליי. אני מאוד אוהבת מדע בדיוני. לא מזמן ראיתי את 'מפגשים מהסוג השלישי' שוב. זה אחד מהסרטים האהובים עליי, וגם 'בלייד ראנר'. מצד אחר, אני אוהבת גם סרטים מז'אנרים אחרים, למשל 'היו זמנים באמריקה' ובכלל הסרטים של סרג'יו ליאונה".