השבוע מלאו 44 שנים למותה של סופרת המתח אגאתה כריסטי, שלרומנים הבלשיים שלה מתחיל ואמצע המאה ה-20 היה נראטיב בולט: אדם נרצח, בזמן שלכל הסובבים אותו היה מניע לעשות את זה. אט-אט משיל הסיפור שכבה ועוד שכבה, כמו קילוף בצל, עד שלבסוף הצופה, שותף פעיל לחיפושים של הבלש/ית, מגלה מי מהחשודים ביצע את המעשה.
פאסט פורוורד למאה ה-21. שבעה תלמידי תיכון על סף בגרות מתכנסים בספריה. כל אחד מביא איתו בעיות מבית, והנוכחות של כולם יחד יוצרת מתח אדיר. כעת נשאלת השאלה מי מהשבעה יהיה זה שיילך רחוק מדי ומה תחולל ההתפוצצות שלו. הסיפור הזה לקוח מ"פאנק רוק", המחזה של סיימון סטיבנס ("המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה"), מ-2009. זהו מחזה שמציף שאלות ומציג את ההתחבטויות, הפחדים והדילמות הקיומיות של דור האינטרנט. הגרסה העברית הראשונה עלתה בתיאטרון הקאמרי ב-2013 וכעת היא עולה שוב בבית צבי, בבימויו של מיקי יוסף ובתרגומו של דניאל אפרת.
סטיבנס, מורה בתיכון לשעבר, הושפע עמוקות מהטבח בקולומביין ב-1999 ואת המחזה החל לכתוב 8 שנים מאוחר יותר. אבל הטכנולוגיה מתקדמת במהירות שיא וכל עשור שונה בתכלית ממשנהו. עשרים שנה חלפו מאז הרצח ההמוני בתיכון בקולורדו ועשור מאז שעלה המחזה לראשונה על הבמות באנגליה - ופער הזמנים ניכר. אודה ואתוודה - לאורך רוב ההצגה לא ממש הבנתי מה "פאנק רוק" רוצה ממני, כפי שלא ממש הבנתי כלפי מי מופנית האצבע המאשימה: האם אלה ההורים, צאצאיהם, מערכת החינוך, ההתחממות הגלובלית או אולי הסיגר הוא רק סיגר והגיהינום הזולתי של סארטר סתם נמצא שם ללא סיבה?
קשה להסביר, ובעיני בהתנהלות הסתומה והלא מוסברת לעתים קרובות טמון חסרונו הגדול של המחזה. נדמה שסטיבנס שילב בין כמה קלאסיקות על בני נוער (הבולטות הן "בעל זבוב" ו"התפסן בשדה השיפון"), תיבל עם קצת מודרניזציה והוציא מכל זה קוקטייל מוחמץ. עם זאת, הסיום העוצמתי מפצה על לא מעט רגעים מבולבלים ומבוזבזים ומנדב לפחות הסבר חלקי לסיטואציות.
למרות הכול, מדובר במחזה שנכון היה להעלותו שוב ובמיוחד נכון היה שזה יקרה בבית צבי ויוצג דרך העיניים של דור העתיד של התיאטרון. אנחנו הרי לא באמת צריכים עוד ניתוח פסיכולוגי על מצב הנוער של ימינו, עזבו אתכם מהממבו ג'מבו הזה. אנחנו כן צריכים תיאטרון צעיר ובועט, שלא מפחד להפשיל שרוולים ולגשת לנושא בידיים חשופות. מהבחינה הזאת, מיקי יוסף עשה עבודה יוצאת מהכלל עם הצוות. הוא הצליח להביא שחקנים מתחילים, לפני הבשלתם וללא מניירות, ולהוציא מהם תפוקה בימתית מבריקה.
בהיותו אלים ביותר אפילו בסטנדרטים של תיאטרון רפרטוארי, כל שכן בבית ספר למשחק, במחזה כזה צריך ללכת בין הטיפות. יפה היה לראות את רן בן שושן כבנט פרנסיס, הבריון של השכבה, מגלה אלימות קיצונית אבל באותה מידה לחוש באחריות שלו כלפי חבריו על הבמה. אילי עלמני כסיסי פרנקס, חברתו של בנט, נכנסת היטב לתפקיד האישה המוכה לעתיד, כזאת שלא מסכימה עם האלימות של בן זוגה כלפי אחרים, אבל לא רק שעוצמת עין, היא גם נגררת לפעולות שלו, גם אם ברור שאלה יופנו כלפיה מתישהו. מאיה פופלינגר בתור טניה כבדת הגוף ("דב טניה" קורא לה בנט) מעבירה באופן מושלם הבעות של חמלה, תיעוב ובעיקר פחד. מיכאל בן דוד מוצא את הגרוב כצ'דוויק מיד, נער חלש ומנוצל עם פוטנציאל נפיץ להתהפכות, וטל עמר יעיל כניקולס, החתיך והספורטאי הכשרוני של השכבה.
כישרונות עילאיים
השחקנים שפותחים את המחזה - רועי רם כוויליאם קרלייל, נער פדנט רווי אכזבות ומתוסכל מינית, ושרון בן דרור כלילי קייהיל, תלמידה חדשה בעלת הרגלים מאזוכיסטיים מוזרים - הושארו בכוונה לסוף. בעיניי, מדובר בשני כישרונות עילאיים. מעבר למשחק, פניה של בן דרור הן נכס עצום לעולם המשחק - עיני שקד עגולות, חודרניות ומלאות הבעה שעוברת לשורות האחרונות בכל אולם, וחיוך רב-תכליתי שיכול להתפרש באחת כשמח ועצוב. כרגע היא אלמונית, אבל תרשו לי להמר שלא לאורך זמן. הפוטנציאל של רם ענק, נראה שהוא פוסע בדרך הבטוחה להיות כוכב בימתי. יש בו עוצמות כל כך כנות, עד שהשאלה הראשונה שעלתה לי בראש היא האם הוא יכול לשחק גם דמות פחות מיוסרת, משום שהכאב שלו נראה כל כך אותנטי. ככל שהוא סובל, כך הוא מענג.
"פאנק רוק" רחוק בעיניי מלהיות מחזה מופתי וקשה לדעת איזה חלק מהאשמה בכך נופל על המחזאי ומה הולך לאיבוד בתרגום של אפרת ו/או בבימוי של יוסף. מצד שני, כל מחזה על צעירים שמוצג על ידי צעירים הוא תופעה מבורכת והתקווה לכך שהתיאטרון בישראל ימשוך אחריו גם קהל אחר בנוסף לזה המסורתי. תזכרו את השמות שראיתם פה. לא יחלוף זמן רב עד שחלקם יככבו על במות גדולות יותר.
שורה תחתונה: 3.5 כוכבים