הגרסה של הבימה לקלאסיקה "אביב מתעורר" לא משאירה חותם

המחזה הפרובוקטיבי "אביב מתעורר" זכה לגרסה מוזיקלית מקורית, אך פושרת ולא מלהיבה, של תיאטרון הבימה: העוקץ קהה, המרד הבוטה בשמרנות החברתית נדמה כשפוף, וגם השירים התקשו להתעלות. וגם רוני דלומי וקובי מרימי לא מצילים את המצב

נדב מנוחין
טריילר להצגה "אביב מתעורר" 2020 (טריילר להצגה "אביב מתעורר" 2020, תיאטרון הבימה)

זה 100 שנה שהמחזה הגרמני "אביב מתעורר" מאת פרנק וודקינד מסעיר קהלי תיאטרון. הניגוד המטריד שבין תמימות גיל ההתבגרות לבין תמות כמו אונס, אלימות במשפחה והתאבדות, לצד התרסה נגד הפוריטניות הצבועה של חברת המבוגרים - כל אלה יש בהם כדי לטלטל כהוגן במה מכובדת ואת הקהל הפוקד אותה.

פעם צנזורים אסרו על הצגת "אביב מתעורר", והמציגים אף נגררו אל בתי משפט. אלא שבחלוף עשרות שנים, מהפכות פוליטיות, מגדריות ואמנותיות - נראה שהאביב התבגר, וכבר אינו מאיים כבעבר על הקהל. החותמת הקובעת כי מדובר בקלאסיקה פופולרית הוטבעה סופית מאז שעלתה באמצע העשור הקודם הפקת המחזמר הסופר-מצליחה בברודוויי על בסיס אותו מחזה ישן, שרקחה מייסוריהם של הנערים הגרמנים בני המאה ה-19 אופרת רוק מודרנית.

בישראל "אביב מתעורר" על צורותיו השונות הועלה כבר שש פעמים על הבמה, מאז עשה זאת לראשונה תיאטרון באר שבע בסוף שנות ה-70 - ארבע (!) מתוכן בעשור האחרון. ההפקה הנוכחית, של הבימה, היא הפתעה מעט משונה של התיאטרון הלאומי: זאת גרסת מחזמר, אבל לא ה-מחזמר המוכר "אביב מתעורר". במקום לחדש את הגרסה המצליחה, בתיאטרון הלאומי החליטו לבצע עיבוד של המחזה המקורי - עם שירים חדשים שכתבו נועם חורב ואוהד חיטמן. זאת החלטה יומרנית שדורשת הסבר והוכחה מצד התיאטרון: האם יש אמירה חדשנית בהפקה, או הצדקה יצירתית אחרת לגרסה מקורית זו? ובמחשבה רחבה יותר: האם יש בכלל הצדקה להפקה שישית של "אביב מתעורר" בישראל?

עוד בוואלה! NEWS

ליא קניג: "נשבר הלב על הבימה. הגענו למצב שלא היה נייר בשירותים"

לכתבה המלאה
עמית פרקש מצטיינת. "אביב מתעורר" (צילום: ז'ראר אלון, באדיבות תיאטרון הבימה)

כותרת המשנה של המחזה היא "טרגדיית ילדים", ולא לשווא. במרכזו נערה בשם ונדלה ושני בנים, מלכיור ומוריץ, כולם בני 14-15, באיזו עיירה גרמנית בסוף המאה ה-19. את העלילה נספר בקצרה: ונדלה (עמית פרקש) מבקשת מאמה לספר לה איך ילדים באים לעולם, אך זו נבוכה וממשיכה לדבר איתה על חסידות ואגדות אחרות. חברותיה מתמודדות עם בעיות אחרות. לאחת מהן, מרתה (רוני דלומי), מרביצים בבית. מלכיור האתאיסט הזחוח (נדיר אלדד), זה שזכה לחינוך ליברלי יחסית, ומוריץ (שפי מרציאנו), תלמיד החלש ממנו בהרבה, הם חברים טובים מאוד. מוריץ מבועת מגילוי המיניות, אבל הרבה יותר מהאפשרות שיסולק מבית הספר ויבייש את אביו המנוכר. חבריהם לכיתה בעצמם מאוהבים במורות, ושניים מהם גם אחד בשני (קובי מרימי ושיר רז). מכאן הכל הולך ומתחרבש, ולא נרחיב בספוילרים לטובת מי שעוד לא מכיר.

המחזה מגלגל את רוב האשמה במעשים אל המבוגרים הצבועים עם הפאניקה המוסרית, הבושה שקובעת עבורם מה טוב ומה רע, ובעיקר חוסר היכולת שלהם לשוחח ברצינות על מיניות במקום להדחיק אותה לחלוטין. קשה לומר שזה מסר בלתי רלוונטי, גם אם העוקץ שלו קהה עם השנים. מה שכן, חלק מהמהלכים לא הזדקנו היטב, ובעיקר הדבר נוגע לאור הסלחני יחסית שבו מוצג מלכיור: הוא זוכה לגאולה מסוימת, הזדמנות שנייה, בעוד האשמה על גורלה של ונדלה מגולגלת ממנו - האנס - אל אמה. ככלל, "אביב מתעורר" מתפקד פחות טוב כמשל מוסרי, והרבה יותר יעיל כתמרור אזהרה: איזה כאוס נוראי עלול להיוולד מהאווירה חסרת התקשורת הזאת.

את המחזה עיבדו שחר פנקס ומשה קפטן, שגם ביים - אותו הצוות שעבד על העיבוד המחודש של "מיקה שלי". מעניין לחשוב על הפער בין הטרגדיה הנוסטלגית ההיא למחזה האפל הזה, וגם על הדמיון בין דמויות הנערים והנערות שבעל כורחם נאלצים לגדול למול תופת. על כל פנים, "אביב מתעורר" הפרינג'י ברוחו מתאפיין בטון אחר, מן הסתם.

עוד בוואלה! NEWS

נדמה שההגדרה "חיננית" היא המקסימלית שאפשר לתת למחזה הזה

לכתבה המלאה
בעלי מלאכה הגונים. "אביב מתעורר" (צילום: ז'ראר אלון, באדיבות תיאטרון הבימה)

התפאורה על הבמה הייתה מינימליסטית, ולא מעניינת מדי: קוביה גדולה ומסתובבת שבתוכה מתרחשות סצינות פנימיות, ועלים על הרצפה לצורך סצינות החוץ. בשולי הבמה כיסאות במידת הצורך, וברקע וידאו של ענפי עצים מתנועעים ברוח. זאת תפאורה פונקציונלית, שמשרתת גם הפרדה בין הגבלות בקירות סגורים לחופש האנרכי שמחוץ להם. אלא שלא נעשה בה שימוש יצירתי במיוחד, והיה בה משהו מעט משעמם. אני אמביוולנטי גם בנוגע לשירים של חורב וחיטמן: כולם יפים, כולם מבוצעים היטב, כולם סחטו מחיאות כפיים - ובכל זאת אף אחד מהם אינו ממש זכיר בשעת היציאה מהאולם, אולי מלבד שיר הפתיחה שחוזר כמה פעמים לאורך המחזה. אם שירים הם שיאי מחזות הזמר בדרך כלל, כאן הם מילאו תפקיד משני לכל היותר.

מבין השחקנים, ראוי בהחלט להזכיר לטובה את עמית פרקש, שמצטיינת בתפקיד ונדלה. יותר מכל שחקן אחר בהפקה, פרקש הצליחה להיכנס לתפקיד והציגה הופעה משכנעת ונוגעת ללב בתפקיד מאתגר מאוד. היא משדרת היטב גם תמימות ילדותית וגם כעס אותנטי. אלדד, שותף קבוע במחזות הזמר של הבימה ("מיקה שלי", "גבעת חלפון") כנער היהיר והמרוצה מעצמו ומרציאנו כזה שמפחד מהצל של עצמו, עושים אף הם עבודה טובה, גם אם אצלם מורגש יותר הפער בין היותם שחקנים מבוגרים לבין דמויותיהם הצעירות. בתפקידים קטנים יותר נמצאים כאמור גם דלומי ומרימי, שני כוכבים נולדים - התכתבות אירונית: עיקר הרעש סביב ההפקה הקודמת של המחזה בישראל עסק בליהוק נינט טייב לתפקיד הראשי - שאחראים לנאמברים יפים ומלאי רגש, אך לא מתבלטים באופן מיוחד. בסך הכל, מילים טובות מגיעות גם לשאר הקאסט, צעירים וותיקים כאחד.

עוד בוואלה! NEWS

"רווקים ורווקות" של חנוך לוין הוא לא מחזה השנה. הוא בסדר פלוס

לכתבה המלאה
נאמברים מלאי רגש אך לא מתבלטים. "אביב מתעורר" (צילום: ז'ראר אלון, באדיבות תיאטרון הבימה)

ובכל זאת, הגם ש"אביב מתעורר" הוא מופע הגון של בעלי מלאכה מיומנים, ואף שאינו מתרסק באף קטגוריה - הוא מתקשה מאוד להתעלות ולהותיר חותם יוצא דופן. חרף תוכנה המאתגר, התוצאה והרושם שהיא הותירה, לפחות עלי, היו פושרים למדי. אולי זו ההצגה המקורית שחריפותה דהתה עם השנים, ואולי ההפקה הספציפית שלא הייתה חריפה מספיק, אבל אם להודות על האמת, די השתעממתי. זה לא היה מרגש במיוחד, וגם לא מכעיס כפי שאמור היה להיות. ההצגה נותרה מאולחשת.

גרסת הבימה ל"אביב מתעורר" הבליטה מתח מובנה בין התיאטרון הממסדי לבין התוכן הפרובוקטיבי: המרד נגד השמרנות החברתית נדמה שפוף, לא לגמרי אמין, על הבמה הזאת של התיאטרון הלאומי ועל ידי שחקנים וזמרים שרובם שמייצגים את הזרם הכי מרכזי של הבידור הישראלי, ובעיבוד שאינו מציע פרשנות בימתית מפתיעה באמת, אירונית או חתרנית לסיפור, לא בנאמברים השונים, ולא בתמונות אחרות. במילים אחרות: במקום להתעורר, האביב מתעפץ.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/הלתנאי שימוש
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully