הנשים שמשנות את המציאות בקולנוע האמריקאי: ריאיון עם במאית "הפרידה"

    "הפרידה" הוא אחד הסרטים המדוברים של השנה, וגם זיכה את כוכבתו אקוופינה בגלובוס הזהב. בריאיון בלעדי לרגל צאתו בארץ, התסריטאית-במאית לולו וואנג מסבירה למה כל כך חשוב להציג על המסך נשים אמריקאיות ממוצא אסייתי ולמה גם ישראלים יכולים להתחבר לסיפור שלה

    • גלובוס הזהב
    אבנר שביט, ציריך
    קולנוע חדש

    כשהקולנוענית לולו וואנג גדלה בארצות הברית כבת לזוג שהיגר מסין, הם קנו לה פסנתר, הטילו את יהבם עליו ועליה והגיבו בפסיב-אגרסיב כשניסתה להתנתק ממנו. "מגיל ארבע, הייתי נאלצת להתאמן בו כל יום במשך שעה עד גיל עשרים, גם כשלא רציתי", היא מספרת בריאיון לוואלה! תרבות. "ההורים שלי היו אומרים לי 'את יכולה לפרוש אם את רוצה, אבל תדעי שוויתרנו על הכל בשביל הפסנתר הזה. תרגישי חופשייה לזרוק אותו, אבל רק תזכרי כמה הקרבנו למענו'. רוב חיי, הונעתי מתוך אשמה. אהבתי ושנאתי את הפסנתר, אבל בדיעבד הוא לימד אותי משמעת, וזה מאוד עוזר לי כתסריטאית, כי כתיבת תסריטים דורשת ממך להיות מסוגלת להתנתק מהכל, לשבת על התחת, להקדיש זמן כמו שצריך ולהשתפר".

    החריצות של וואנג השתלמה. עבודת הביכורים שלה, "Posthumous", יצאה לפני חמש שנים וזכתה להערכה אם כי לא הותירה תהודה, והשנה כבר הגיעה הפריצה הגדולה, וזאת הודות לסרטה השני, "הפרידה", שעולה כאן בסוף השבוע בהקרנות טרום-בכורה לפני הפצה מסחרית רחבה בשבוע הבא.

    מאז הקרנת הבכורה שלו בפסטיבל סאנדנס לפני כשנה, הפך "הפרידה" לאחד התוצרים המדוברים ביותר של התעשייה האמריקאית בתקופה האחרונה, וזכה לביקורות משתפכות, סיקור נרחב בתקשורת, הישגים מסחריים נאים וגם שלל מועמדויות ופרסים. בהיותו דובר סינית, הוא היה מועמד לגלובוס הזהב בקטגוריית הסרט בשפה זרה (והפסיד ל"פרזיטים"), וכוכבתו אקוופינה אף עשתה היסטוריה כשהפכה בזכותו לשחקנית הראשונה שמוצאה אסייתי הזוכה בפרס בקטגוריית השחקנית בסרט קומי.

    הסרט, כפי שוואנג מגדירה זאת, "מבוסס על שקר אמיתי". אקוופינה מגלמת את בת דמותה של התסריטאית-במאית: צעירה אמריקאית, בת למהגרים מסין. סבתה נשארה במולדת, וכשמתגלה כי היא עומדת למות בקרוב, הרופאים אוסרים על המשפחה לבשר לה את הבשורה המרה, מתוך המסורת הסינית לפיה לא מודיעים לגוססים על גורלם. קרוביה בכל זאת מחפשים דרך לכנס את כל צאצאיה, המפוזרים ברחבי העולם, כדי להיפרד ממנה, והם מוצאים תירוץ: חתונתו של אחד מבני המשפחה. החתונה מתקיימת בסין, ונוסף להיות טקס נישואים, היא גם טקס פרידה מן הסבתא האהובה, שאז מסתבר כי יש לה כמה הפתעות בשרוול.

    עוד בוואלה! NEWS

    הריאיון שלנו עם הבמאית עלמה הראל

    לכתבה המלאה
    מבוסס על סיפור אמיתי, או נכון יותר - על שקר אמיתי. מתוך "הפרידה" (צילום: יח"צ)

    המסע לסין גם מאפשר לגיבורה לחוות פערי תרבות ודורות ולגבש את זהותה האישית - תהליכים שלולו וואנג עברה בעצמה. אני פוגש אותה בפסטיבל ציריך, אחד מאירועי הקולנוע הרבים בהם הוקרן "הפרידה" במהלך השנה האחרונה, והיא מספרת לקבוצה קטנה של עיתונאיות מרחבי אירופה וגם לי, כי התסריט אוטוביוגרפי כמעט לחלוטין. "המשפחה בסרט זו המשפחה שלי. דודה רבא שלי אפילו מגלמת את עצמה. צילמנו בבית של סבתא שלי, והדמות שלה היא כך גם במציאות", אומרת היוצרת בריאיון לוואלה! תרבות. "גם הרגשות, הן הרגשות שלי, וכך גם השאלות - מה זה להיות מהגרת, מה זה להיות רחוק מהבית, רחוק מהשורשים. לא עשיתי תואר בקולנוע. הסרט הראשון שלי היה הבית ספר מבחינתי, ואחריו הבנתי שאני רוצה לעשות משהו אישי. תמיד רציתי לעשות סרט על המשפחה שלי. חשבתי שהיא מצחיקה, וכשקרה מה שקרה עם סבתא שלי, חשבתי שזו סיטואציה טובה לבסס עליה תסריט, כי אוכל לחקור דרכה סוגיות כמו היחסים שלי עם משפחתי ועם סין, והדינמיקה בין מזרח ומערב".

    כמובן שבאקלים הנוכחי, הדרך להפקת הסרט לא היתה פשוטה. "כשהצגתי את הפרויקט, מפיקים שאלו אותי אם זה סרט סיני או אמריקאי. הם אמרו שאם זה סרט סיני, אני לא יכולה להיות הגיבורה, כי נקודת המבט שלי אמריקאית - אבל אם זה סרט אמריקאי, כולם צריכים לדבר אנגלית. הסברתי להם שהוא גם סיני וגם אמריקאי, כי זו החוויה שלי ושל הרבה אנשים אחרים", היא משחזרת. "הם אמרו לי שזה לא עובד, ושאלתי אם הם אומרים כך כי הכתיבה שלי גרועה, או כי הם לא בנים של מהגרים סינים, ולא מכירים את החוויה הזו. נאבקתי על כך - וניצחתי, וזה מוכיח שמשתלם להיאבק על האמת שלך".

    גם המשפחה של וואנג, היא מספרת, הרימה גבות. "כשסיפרתי לאבא שלי על הסרט, הוא שאל אם משלמים לי. כשסיפרתי לו שכן, הוא ענה 'יופי, עכשיו תוכלי לשלם שכר דירה'. הוא לא חשב שמישהו יתעניין בסיפור הזה, אבל אחרי הבכורה בפסטיבל סאנדנס, כשראה את התגובות מסביב, הבין שזה סיפור שהרבה אנשים מתחברים אליו. היה לי חשוב שיקרא את התסריט, ואחרי שקרא אותו, אמר לי שהוא אותנטי לחלוטין, ולא הגזמתי בכלל".

    אקוופינה, שהתגלתה לקהל הרחב ב"אושן 8" וב"עשיר בהפתעה", היא אחת השחקניות המשגשגות כרגע בתעשייה האמריקאית, ומהשבוע גם מככבת בסדרה "Awkwafina Is Nora from Queens". ב"הפרידה" היא משלימה את הפיכתה לגיבורת תרבות שכמותה טרם ראינו על המסכים. "היה לי מאוד חשוב לעצב את הגיבורה כמישהי מאוד ניו יורקית, אבל גם מאוד אסייתית", אומרת וואנג.

    "אף פעם לא רואים על המסכים ניו יורקים ממוצא אסייתי, אפילו שיש המון כאלה. היה לי חשוב להבהיר כי הגיבורה גדלה באמריקה, ומרגישה כמו אאוטסיידרית בסין. זה היה אתגר מבחינתי, כי אם לוקחים את סקרלט ג'והנסון לסין, ברור שהיא דג מחוץ למים, אבל איך הקהל הרחב ירגיש את זה עם מישהי שנראית כמו אקוופינה? לכן, ההתנהלות שלה ניו יורקית באופן מוחצן ומודגש - מחוות הגוף, חיתוך הדיבור, הלבוש. הכל מאוד אמריקאי. גם הלבוש שלה, שחור ולבן מונוכרומטי, בסגנון מאוד ניו יורקי לעומת הצבעוניות של משפחתה הסינית".

    "אבא שלי לא הבין למה שמישהו יתעניין בסיפור שלנו". לולו וואנג (צילום: אימג'בנק)

    במהלך כל המסע המופלא שעבר הסרט, היו מבחינתך רגעים מרגשים במיוחד?

    "כשגבר לבן רואה סרט של גבר לבן אחר, הוא לא בא ואומר לו 'כל הכבוד, אתה עושה את זה בשביל עוד אנשים'. זה כמו שאף אחד לא מתייחס לשתיית מים כמשהו מיוחד, כי אנחנו שותים מים כל החיים. במקרה שלי, המון נשים אסייתיות באו ואמרו לי 'זו הפעם הראשונה שאני רואה את עצמי ואת המשפחה שלי על המסך', וזה היה מאוד מרגש. הבעיה עכשיו היא שבכל הראיונות על הסרט, מדברים איתי רק על שאלות של ייצוג. אף אחד לא בא לגברים לבנים ושואל אותם 'היי, מה נקודת המבט שלכם לגבי דמויות נשיות'. איתם מדברים על תנועות מצלמה".

    בואי נדבר על המצלמה באמת, וגם על המוזיקה.

    "עבדתי עם הצלמת אנה פרנקווסה סולנו. השתמשנו בפריימים מאוד רחבים, כי המשפחה בעצם מרימה שואו למען הסבתא, ורציתי שתהיה תחושה תיאטרלית, כאילו אנחנו צופים בהם על הבמה והם משחקים לפנינו. לגבי המוזיקה, רציתי להשתמש בה כדי לבטא את העולם הפנימי של הדמויות, להביע דרכה את המילים שהם לא אומרות, את הבכי שהן לא בוכות".

    הקרנת הבכורה הישראלית של הסרט התקיימה בפסטיבל ירושלים, ודיברתי אחריה עם אנשים שהם מהגרים או בנים של מהגרים בעצמם, אם כי לא מסין, והם בכל זאת הזדהו איתו והתחברו אליו. כיוונת לכך שיהיה לו ממד אוניברסלי?

    "
    כשאתה מספר סיפור, אי אפשר לדעת איך אחרים יגיבו. ניסיתי שהוא יהיה ספציפי ככל האפשר. מפיקים לבנים אמרו לי 'אנשים לא יבינו, את צריכה להסביר להם את כל הניואנסים הסינים'. אמרתי להם שלא אסביר, כי אני כל החיים רואה סרטים אמריקאים על דברים שלא חוויתי, אבל מבינה אותם ולומדת אותם דרך הצפייה. זה כמו ללמוד תוך כדי טיול. כשאני בסין, אני לא מבינה למה החתונה בשתיים עשרה בצהריים ולמה אוכלים אוכל כזה או אחר, ואף אחד לא מסביר לי - אני לומדת ומבינה לבד. אני רוצה שגם הקהל יחווה את זה, וככל שהסיפור יותר ספציפי ויותר אישי, כך הוא יותר אוניברסלי, כי אתה נותן לאנשים נקודות להתחבר אליהם. כשהסיפור ספציפי, הוא סתם גנרי".

    "מתייחסם אליי כחמודה. אני חמודה, אבל גם כועסת". לולו וואנג (צילום: אימג'בנק)

    בהקשר לכל זה, למה בעצם הרופאים הסינים אוסרים לבשר לגוסס על גורלו?

    "כי הסינים מאוד מאמינים בקשר בין הגוף לנשמה ובכוח המחשבה. הם חושבים שאם תחשוב שאתה הולך למות, באמת תמות, אבל אם תחשוב שתהיה בסדר, אולי באמת תהיה בסדר".

    המיזם Girl On Tops, המייצר חולצות עם שמות של אושיות קולנועיות נשיות, הדפיס לאחרונה חולצה עם שמך, וזאת בצד קולנועניות אגדיות כמו אנייס ורדה ואמה תומפסון. איך את מרגישה עם זה?

    "זה משוגע. זה מאוד משונה. אני לא מרגישה שאני ברמה של כל השמות האלה. יש מעט נשים בתעשייה, קל וחומר נשים לא לבנות. אנחנו צריכות כמה שיותר. כשאני בסין, אנשים אומרים לי 'את לא נראית אמריקאית'. למה הם חושבים ככה? כי הם גדלו על תרבות אמריקאית שמציגה נשים אמריקאיות בצורה מאוד מסוימת. אם לא נתחיל לספר סיפורים אחרים, אנשים לא יראו את המציאות כמו שהיא. בגלל שאני אישה אסייתית נמוכת קומה, אנשים חושבים שאני מאוד חמודה, ותו לא. אני באמת מאוד חמודה, אבל זה לא אומר שאפשר להקטין אותי. אני יכולה גם לעמוד על דעתי ולכעוס כשצריך".

    את עושה את זה בטוויטר שלך לפעמים.

    "כן, אני תמיד מצייצת כשאני שיכורה, לא בטוח שזה רעיון טוב".

    כמעט שנה אחרי סאנדנס, סוף כל סוף מגיע לישראל. מתוך "הפרידה" (צילום: יח"צ)

    איך את מסתכלת בדיעבד על הסיפור עם הפסנתר?

    "אני חושבת שהוא מסמל במידה רבה את הדינמיקה בין דורות שונים של הגירה. הדור הראשון נאבק ועושה הקרבות, ואז הדור השני נמצא בקונפליקט: מצד אחר, הוא צריך לשאת את המטען של הקורבן שעשו בשבילו, אבל מצד אחר, אנחנו רוצים להיות ילדים נורמלים כמו כולם, ובעיקר פשוט לעשות את מה שבא לנו, בלי המחויבות של לרצות את ההורים כל הזמן".

    "אני תמיד מצייצת כשאני שיכורה". לולו וואנג (צילום: אימג'בנק)

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

      התרעות פיקוד העורף

        walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully