"בואו לאכול איתי" צברה לעצמה מעמד של קאלט. מפה לשם, זאת כבר עונה רביעית של מפגש בלתי אפשרי בין מתמודדים בלתי אפשריים לארוחות ערב בלתי אפשריות. עם קריינות אירונית ושיחות סוריאליסטיות, מובטח לך להישאר עם פעור מול המסך, ולא כדי לטעום משהו.
מול העונה הקודמת, בירכתי את המפגש הבלתי אפשרי. חשבתי שגם אם מדובר במפגש מביך ומעיק, יש ערך חיובי בעצם הניסיון להושיב אנשים כה שונים לארוחות ערב משותפות. העונה הנוכחית נראית לי תמימה פחות: זאת מלחמת הכל בכל, וזה קשה לצפייה.
שני הפרקים השבועיים הדגימו זאת היטב. בין אם זה צמד ה"ברנרים" מאורנית; הזוג "הביקורתי" מבת חפר/קיבוץ חוקוק; או ח"כ לשעבר יחיאל חזן, שהמוניטין שלו הולך לפניו, ואשתו אביבה, כמו גם בנם אורן חזן שהשתתף בתכנית בעבר ומפציע גם כאן, בגופו וכנושא לשיחה - כולם אמרו שטויות אין קץ, הביעו ביקורתיות חסרת כיסוי וחוסר ביקורתיות עצמית בלתי נתפס וניסו בלי סוף להוכיח את עליונותם אחד על השני.
אין קץ לקרינג': כל מפגש בין הזוגות הוא תאונת רכבת איטית שמתרחשת מול העיניים. זאת תחרות, אמנם, אבל זה לא ממש משנה מי מנצח. מצאתי את עצמי בעיקר תוהה מי הכי פחות גרוע (כנראה החזנים, למען האמת). הקריינות של שי אביבי כמובן מצחיקה מאוד, אבל היא לא מאפילה על המועקה שבצפייה ועל הרצון לסגור את הטלוויזיה.
לכאורה, "בואו לאכול איתי" היא אלטרנטיבה להפקות הריאליטי המנופחות שלוקחות משתתפים לריב באי בודד או בווילה מבודדת. זאת הפקה אינטימית ומצחיקה בהרבה, הרי. אבל האמת היא שגם כאן וגם כאן המדיום מתענג על תיעוב הדדי בין בני אדם שונים. זה משעשע לרגעים, אולי, אבל לא נעים לצפייה, וגם לא טעים.
בקטנה
הכוכב הבא התגייסה אמש למען המאבק לשחרור נעמה יששכר הכלואה ברוסיה, וקראה לעשות הכל למען מטרה זו, כשבני משפחתה יושבים בקהל. מטרה חשובה ללא ספק. אברה מנגיסטו, אגב, ממתין ברצועת עזה כבר בסביבות 2,000 יום, ואיתו נמצא אולי גם הישאם א-סייד. איכשהו יש לי הרגשה שמשפחותיהם לא יזכו למחווה דומה מליבו של המיינסטרים הישראלי.