הבמאי ההודי ריטש בטרה פרץ לפני שבע שנים הודות ל"לאנצ'בוקס", שהוכיח כי הקולנוע במדינתו זה לא רק בוליווד, וזכה להצלחה בינלאומית מסחררת - בזמן אמת, המפיצים בשוק של פסטיבל קאן התקוטטו על הזכות לרכוש אותו, והמנצחים בקרב על הזכויות גילו בדיעבד כי העסקה השתלמה להם. הודות למקפצה הזו, הוא ביים לאחר מכן שני סרטים דוברי אנגלית ועתירי כוכבים, "תחושה של סוף" ו"איש ואישה בלילה", ובשנה האחרונה חזר למולדתו כדי ליצור את "הצלם ממומבאי", שעלה כאן בסוף השבוע, כשנה לאחר הקרנת הבכורה שלו במסגרת פסטיבל ברלין.
כמשתמע משמו, הסרט עוסק בצלם המשוטט ברחובות העיר ההודית העצומה, ומצלם עוברי ועוברות אורח. מפגש עם אחת כזו, שהיא כנהוג לומר בחורה מבית טוב, מדליק נורה במוחו - הוא יראה תמונות שלה לסבתו, שכבר מזמן לוחצת עליו להתחתן, ויספר לה כי הם זוג, מה שיוריד אותה מן הגב שלו. הסבתא אמנם שמחה מן התמונה, אך מבקשת לפגוש את הארוסה הפיקטיבית, ובקשתה הופכת את התרמית למורכבת יותר.
"זה סיפור אגדה, שלא יכול לקרות באמת", אומר הבמאי בריאיון לוואלה! תרבות לרגל צאת הסרט בישראל. "הוא הרי מוסלמי מן המעמד הנמוך והיא הינדואית מן המעמד הבינוני. במציאות, הוא היה מצלם אותה, היא היתה משלמת לו ובכך זה היה נגמר. בסרט, הוא מצליח לאתר אותה והיא מסכימה להתחזות לארוסתו ולהמשיך להיפגש איתו - משהו שאין שום סיכוי שהיה קורה. לכן, כשעבדתי עם הצלם על הסגנון האמנותי של הסרט, עיצבנו אותו כמו ציור, כמו מעשייה, כי זו פנטזיה".
ובכל זאת, צילמתם אותו בזירת ההתרחשות האמיתית - מומבאי. במידה מסוימת, אפשר אפילו להגיד שהסרט הוא מכתב אהבה לעיר.
"אני כבר לא גר בהודו, אלא בניו יורק, אבל חזרתי לביקור מולדת בשביל לצלם את הסרט, ולפעמים מי שבא מחוץ רואה את העיר אחרת, וזה רק תורם. אני אוהב את הכל בעיר הזו. היא משוגעת לגמרי".
עד כמה היא השתנתה?
"מאוד. גם כי כל העולם משתנה, וגם מסיבות ספציפיות לה. היא יותר מערבית, יותר צרכנית, הרבה יותר חמה וגם הרבה יותר צפופה. כשצילמנו את 'לאנצ'בוקס', היה הרבה יותר קל. הפעם, הכאוס היה כמעט בלתי נסבל. את הסצינות המתרחשות במונית, ניסינו בהתחלה לצלם בלוקיישן אבל סתם ביזבזנו יומיים לשווא, ובסופו של דבר צילמנו אותן באולפן".
יש סצינות המתרחשות בסמוך למלון ארמון טאג' מאהל, אחד מן המוקדים של מתקפת הטרור ב-2008.
"הייתי אז בעיר והיתה היסטריה מוחלטת. התקשרתי לכל מי שאני מכיר כדי לבדוק אם הוא בסדר. כשצילמתי שם, לא חשבתי על מתקפת הטרור. התמקדתי בסיפור שרציתי לספר ובדמויות".
השחקנית שמגלמת את הסבתא, פרוקה ג'אפר, בת 86, וזה בעצם התפקיד הגדול הראשון שלה שהופך אותה למוכרת גם בזירה הבינלאומית.
"כן, זו שחקנית שהתחילה בגיל מאוחר, בשנות השמונים, ואז יצאה מהר מאוד לגמלאות לפני שחזרה לעניינים בתחילת העשור האחרון. זכרתי אותה מהתפקידים הראשונים שלה והלכתי לבקר אותה בעיירה בה היא גרה כדי להציע לה את התפקיד. היא הופתעה מן ההצעה, אבל מאוד שמחה ממנה ונהנתה מהחוויה".
כשאתה מציג את עצמך בעולם כבמאי של קולנוע הודי, אתה חש שאתה צריך להתגבר מעל הסטיגמה לפיה סרטים הודים תמיד מציגים שירים וריקודים?
"רוב הסרטים ההודים באמת כאלה. ככה היה תמיד וכך זה גם עכשיו. כש''לאנצ'בוקס' יצא, הרבה אנשים הופתעו, אבל ההצלחה שלו הוכיחה שיש מקום גם לסרטים הודים כאלה".
איזה זיכרונות נותרו בך מהמסע המופלא של "לאנצ'בוקס" ברחבי העולם?
"נסעתי איתו להרבה מקומות, ותמיד היה מעניין לראות איך אנשים במדינות שונות מגיבים אליו. אמנם הוא היה סרט הודי מאוד, שמעוגן בתרבות המקומית ויש בו הרבה ניואנסים מקומיים, ובכל זאת אנשים התחברו אליו, אפילו אם מעולם לא ביקרו בהודו. ככה הבנתי שככל שמשהו ספציפי יותר, כך הוא אוניברסלי יותר, כי אנשים לוקחים את הדברים הספציפיים ומנכסים אותם לעצמם. מרבים לדבר על זה שדברים הולכים לאיבוד בתרגום - אבל למעשה, גם אם יש פערי תרבויות, שום דבר לא באמת הולך לאיבוד, פשוט רואים אותו אחרת".
ביימת את "איש ואישה בלילה", אחד הסרטים הראשונים של נטפליקס שהציגו בפסטיבל ונציה וכיכבו בהם שני שחקנים בעלי שם - רוברט רדפורד וג'יין פונדה. איך היה לעבוד איתם?
"זו היתה חוויה נהדרת. היתה לנו תקופת חזרות ארוכה, בה בילינו שלושתנו בחדר לבדנו. שניהם מאוד אדיבים ומאוד נדיבים. אחד הדברים שלמדתי בשנים האחרונות בתעשייה הזו הוא שככל שאנשים מצליחים יותר, כך הם פחות מרוכזים בעצמם ודואגים יותר לתת לאחרים".
