כשהסיפור האמיתי שעליו מבוסס המחזה יותר מעניין מההצגה, כנראה שיש בעיה קלה

כדי לצפות במחזה "הנעול" שיצר וביים אריאל ברונז מחוויות הבירורקטיה המתישות לבן של ניצול שואה, צריך להגיע עם ראש מאוד פתוח. הלבשת מוזיקה (טובה כשלעצמה) על דיאלוג סתמי היא אקט ילדותי ולא מוצלח, והתחושה היא שבסרט הזה כבר היינו

  • אריאל ברונז
עריכה: ניר חן

(בסרטון: אריאל ברונז בקטע וידאו ישן)

בעוד 15, גג 20 שנה, כבר לא יהיו ניצולי שואה. הדור שסיפר על הטבח האיום ביותר בתולדות העם היהודי ייעלם ועמו גם הרבה מועקה. לא, לא המועקה מהמורשת של סבינו תיעלם, אלא ממדינת ישראל, שבמשך למעלה משבעה עשורים רואה בניצולים נטל ומטרד. כשהם ייעלמו, המוסדות הביורוקרטיים שלנו ייקחו אוויר וינשמו לרווחה. יהיה להם יותר זמן לטרטר אוכלוסיות אחרות.

כמו עינוי סיני קלאסי, גם סבלם של ניצולי השואה בא במאה ה-21 לידי ביטוי במנות קטנות. סיפורים שבעינינו כמעט חסרי משמעות הם עבורם הבדל של עולם ומלואו. לאחד כזה נחשף, בצר לו, במהלך השנים הבמאי והמחזאי אריאל ברונז, שכתב והעלה בעקבות חווייתו הרעה של אביו את המחזה הדוקומנטרי "הנעול". האב הישיש של ברונז נזקק להחלפת אמבטיה למקלחת, משום שלא היה יכול לטפס עוד. זה נשמע כמו משהו פעוט שאין חובה לעשותו, אבל זו אחת ההתחייבויות של קרן הרווחה לניצולי השואה. ביוני 2017, כשברונז הבין שאם ימשיך לדבר עם נציגי הקרן בטלפון יערבבו אותו לנצח, הוא הגיע למשרדים ואזק את עצמו עם מנעול לשולחן. שם, כמובן, לא אהבו את המחווה ובעודו מצלם את עצמו בסמארטפון ודואג שגם חבריו יצלמו אותו, ניהלו איתו דיאלוגים חסרי סבלנות וחסרי נכונות אמיתית לפשרה. בעקבות הדיאלוגים הללו העלה את המחזה "הנעול", בהשתתפותם של בוגרי שנה ג' בבית הספר למשחק ניסן נתיב.

עוד בוואלה! NEWS

פרוצדורה או מהות? הרגע שבו הבלוף של רינה מצליח התפוצץ בשידור חי

לכתבה המלאה
בין ריאליזם לסוריאליזם. הנעול (צילום: אלי כץ)

ברונז, הזכור לעם ישראל בכך ששנה לפני האירוע הזה תקע לעצמו את דגל ישראל בישבן, רואה במקרה של אביו רק נדבך נוסף להתאכזרות בניצולים. כשמנהיגי העולם הגיעו לפה בשבוע שעבר, בזמן ההצגות הראשונות של המחזה בסטודיו ניסן נתיב, הוא כתב: "היום מתקיים כנס השואה הבינלאומי בירושלים, עליו נשפכים מיליונים על מיליונים של דולרים, בעוד 50,000 ניצולי שואה חיים בישראל מתחת לקו העוני, בלי תנאים בסיסיים למחייה. ניצולי השואה האחרונים ממשיכים לחיות בשואה אכזרית, הפעם בחסות מדינת ישראל, ואין איש פוצה פה. בושה וחרפה! אם רק נעביר חלקיק מכספי הכנס הציני והדוחה הזה לניצולים עצמם - תהיה לנו גם את הזכות להנציח את השואה. כל עוד יש ניצולי שואה שחיים את השנים האחרונות שלהם בינינו בחרפת רעב, אין לנו שום זכות שבעולם לעסוק בהנצחה ולהשתמש בשואה ככלי לקידום אינטרסים פוליטיים".

"הנעול" משלב בין הריאליזם המתכתי, האפור והנשלט לסוריאליזם ססגוני וחסר סדר. שיחות בנאליות עם נציגים מותשים ומתישים הופכות לאופרת רוק בחסות המוזיקה של חבר פרלמוטר. ועדיין, נחוצה אמירה ממש נוקבת כדי לייצר רושם עז ו"הנעול" לא מספק את האמירה הזאת. למעשה, הוא כלל לא נראה כמחזה, אלא פשוטו כמשמעו, כשפיכת דיאלוגים אמיתיים (כל הטקסט במחזה לקוח מחווייתו של ברונז במשרדי קרן הרווחה) לתוך סדנה של סטודנטים למשחק. אגדיל ואומר שהוא אפילו משנמך את החוויה האמיתית שהייתה לברונז.

שנמוך החוויה. הנעול (צילום: אורי רובינשטיין)

כדי לצפות ב"הנעול" צריך להגיע עם ראש מאוד פתוח. ייתכן שהאשמה טמונה גם במוח המקובע שלי, אבל הלבשת מוזיקה (טובה כשלעצמה) על דיאלוג סתמי היא לטעמי אקט ילדותי ולא מוצלח. הקטעים הטובים באמת במחזה היו ההקלטות המקוריות של שיחות הטלפון של ברונז עם נציגי ונציגות הקרן וקטעי הווידאו שבהם הוא נראה אזוק לשולחן. העובדה שדווקא האלמנטים הללו כל כך בלטו היא שממחישה את חוסר האפקטיביות של המחזה.

"באמנות, כמו באמנות, אין דבר כזה שאין דבר כזה", אמר בשנות ה-90 אלדד זיו. זה נכון במיוחד לגבי ברונז, ששוחה עמוקות בסצנת הפרינג' ולומד בכל פעם להמציא את עצמו מחדש, על הבמה ומחוצה לה. הבעיה היא שהתרגיל הזה פשוט לא עובר מסיבה מאוד פרוזאית: התחושה היא שבסרט, או במחזה הזה, כבר היינו. הסיפור הקפקאי על האזרח הקטן שנופל כטרף בין ציפורניהם של המוסדות הביורוקרטיים לא חדש, וגם לא הניסיון לשוות לו מראה של קריקטורה.


"הנעול" בבית הספר למשחק ניסן נתיב: רום שרצקי בתפקיד אריאל ברונז, בהשתתפות שיר אמסלם, אושר שמחה בן שושן, אליסה ויסבורד, שם הלוי, אביב מוסלי, בוניאל עופרי ומילי עשת.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/הלתנאי שימוש
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully