(בווידאו: ריאיון עם גבי אשכנזי באולפן וואלה! NEWS באוגוסט האחרון)
בתוך המאגר העגום של רדיפות היהודים בשנות ה-30 וה-40, נהוג להתרכז במוקדי הרצח - מדינות, ערים ואתרים שבהם פעם ליבו של מפעל ההשמדה, הגירוש, ההתעללות והנישול. גם לזה יש פריפריה, שסיפורה אחר, ייחודי לעתים, ומשלל סיבות פחות מוכר. כזהו המקרה של יהדות בולגריה - שתולדותיה בזמן מלחמת העולם השנייה אינם מוכרים כמעט בזיכרון הקולקטיבי של השואה כפי שהוא עוצב בישראל.
מתוך המקום הזה יצאו הבמאיות אילת הלר ונייה אלכסנדרובה עם שני ישראלים מוכרים מאוד, בני הדור השני, על מנת לחשוף סיפור עיקרי אחד: כיצד מנעו אישי ציבור בולגרים בשיתוף הכנסייה גירוש המוני של אלפים מיהודי בולגריה למחנות המוות בפולין. הוריהם של השניים - העיתונאית אושרת קוטלר והרמטכ"ל לשעבר והח"כ בהווה גבי אשכנזי - היו בין היהודים שרוכזו באותו יום בחצרות בתי ספר בהמתנה לגירושם, אך שרדו הודות למאבק הציבורי. לקוטלר יש סיפור נוסף שהיא חוקרת: כיצד למצוא אדם, שעליו היא יודעת פרטים ספורים בלבד, שיחד עם בני ביתו האכיל את אביה בימי המלחמה כשמשפחתו נותרה בחוסר כל.
כך הסרט של HOT8 ששודר אתמול לרגל יום השואה הבינלאומי, "היום שבו ניצלו יהודי בולגריה", משלב בין מסע שורשים, מפגשים בסגנון "אבודים" ומעט פרטי היסטוריה שמסופרים על ידי חוקרים מקומיים, והכל בתערובת של בולגרית, אנגלית ועברית. במידה רבה, שני הנראטיבים אינם זהים מבחינת הנפח: קוטלר מובילה, מקריינת וממוקדת בחיפושים ובפתרון שאלות על משפחתה. לסיפור של אשכנזי, איש הצבא שחוזר לרגע שבו אביו עשוי היה להיות קורבן של מלחמה גדולה ממנו, יש פוטנציאל דרמטי משמעותי, אך למרבה הצער הנראטיב שלו אינו מתפתח בכיוון הזה. אשכנזי שומע פרטים, מתעניין, פוגש גורמים מקומיים ומודה להם, מגיע לבית שבו גדל אביו - אך שומר על ריחוק מסוים ואינו משתף כמעט במחשבותיו האישיות, יהיו אשר יהיו. קוטלר צוללת הרבה יותר עמוק.
נקודת התורפה של הסרט היא החלק ההיסטורי שלו, שלא מוצג בבהירות מספקת ועם מעט מדי קונטקסט פוליטי, חברתי ובינלאומי. קשה לומר שסיפורה של יהדות בולגריה בשנות המלחמה נפרס כאן לפנינו לאורך ולרוחב. המשימה הזו תחכה כנראה לפרויקט תיעודי אחר.
הסרט מפצה על כך בעיקר באמצעות המסע המשפחתי-בלשי המרתק של קוטלר, ובייחוד המפגשים שלה עם דמויות שונות בבולגריה והקשר המיוחד שהיא יוצרת עם כל אחד מהם. במקרה אחד מרגש היא נפגשת עם אישה בת 95, שלהפתעתה זוכרת היטב את בני משפחתה. במקרה אחר, היא מזהה מיד את תמונתו של סבה שאותו לא הכירה במוזיאון מקומי ולומדת עליו לראשונה שם. האמוציונליות של המסע שלה מדבקת ומרגשת, והיא כובשת את המסך. בחיפוש שלה אחרי קורות המשפחה, מועברים לצופה היטב חלקים מן הכאב והקושי של בני הדור השני בצילו של המוות שריחף מעל הוריהם.
הסרט כאמור אינו מושלם. הוא אינו מאפשר אלא הצצה לסיפור ארוך ומרתק על קהילה שסיפורה עדיין לא מוכר. ובכל זאת נדמה שיש בו ערך רב: הוא מהווה תזכורת לכל מי שסבור שהוא למד מספיק על הנושא, שהיקפו של האסון הוא כה גדול, נרחב ובלתי נתפס הרבה מעבר לסיפורים המרכזיים; תזכורת להשלכות ארוכות השנים של שנות המלחמה גם על מי שלא חווה אותה מעולם; ובעיקר, וזה כנראה הכי חשוב - תזכורת לכוחה של סולידריות אזרחית, בין דתית, להאיר גם את השעות הכי אפלות של האנושות, ולנצח גם קרבות שנדמים אבודים.