קובי בריאנט הוא הנאשם באונס שזרק הכי טוב אי פעם לסל. זאת האמת, וזה בסדר להגיד אותה

"אנחנו חייבים לנהוג בהתחשבות מול האנשים החיים; למתים אנחנו לא חייבים דבר פרט לאמת"
(וולטר, 1719)


ב-11 בנובמבר 2014 הגיעה לוס אנג'לס לייקרס למשחק ליגה בממפיס. זה לא היה משחק חשוב במיוחד, אבל במהלך הרבע הרביעי שבר קובי בריאנט, הכוכב הבלתי מעורער של הקבוצה, שיא בן 36 שנה. בריאנט עלה לזריקה בקפיצה מחצי מרחק - והחטיא. זו הייתה ההחטאה ה-13,148 בקריירה שלו - הכי הרבה שמישהו אי פעם החטיא ב-NBA עד אז. עד הפרישה קובי המשיך להגדיל את השיא וסיים את הקריירה עם 14,481 החטאות. לצורך השוואה, המקום השני ברשימת המחטיאים של כל הזמנים, ג'ון האבליצ'ק האגדי מבוסטון סלטיקס, החטיא 1,064 זריקות פחות.

סביר להניח שבין כל ההישגים שלו על מגרש הכדורסל - שיא ההחטאות הבלתי מעורער הוא לא בדיוק הדבר שהכדורסלן הנערץ התגאה בו הכי הרבה. זו כנראה הסיבה שאף מהדורת חדשות לא הזכירה אמש את הפרט הזה באף אחת מהכתבות הרבות ששודרו אמש לזכרו של האלוף. יום מותו של אדם הוא לא הזמן הראוי להזכיר את רגעי השפל שלו. זו גם הסיבה שמעטים בחרו להזכיר, אם בכלל, שהוא הואשם באונס ברוטלי. זו הנורמה, זה טבעי, וזה מטומטם לחלוטין.

קובי בריאנט היה כדורסלן ענק, אף אחד לא יכול להתווכח על זה. קובי בריאנט גם היה איש משפחה, והחיבור שלו עם בנותיו לאחר הפרישה הניב כמה רגעים טלוויזיוניים שקשה לא להתרגש מולם, בטח בנסיבות הטרגיות שבהן הוא מצא את מותו יחד עם בתו ג'יג'י בת ה-13. אבל קובי בריאנט גם היה שחקן אנוכי, שחצן בצורה קיצונית, כזה שאם הוא לא משחק בקבוצה שלך פשוט לא כיף לראות אותו. הוא גם נתפס בהתבטאות הומופובית ונענש עליה, ומצד שני גם הודה בשגיאה שלו, תיקן את דרכיו, והחל לפעול למען הקהילה הגאה מול מיליוני העוקבים שלו ברשתות החברתיות.

וכן, הוא הואשם באונס בשנת 2003. אונס ברוטלי ואכזרי, כזה שקריאת העדויות בו גורמות לבטן להתהפך. התיק הפלילי נסגר מכיוון שהמתלוננת בחרה שלא להעיד. קובי הצהיר שהוא אכן בגד באשתו עם המתלוננת. הוא לא הודה באונס - אבל כן הביע חרטה והבין שמבחינתה של המתלוננת היא לא נתנה לו הסכמה למעשים המיניים האלימים שהוא עשה בה. התיק האזרחי נסגר בפשרה מחוץ לבית המשפט. כלי תקשורת אמינים דיווחו כי קובי שילם לצעירה בת ה-19 סכום של 2.5 מיליון דולרים.

אלה עובדות. מדובר בחלק ממכלול האגדה של קובי בריאנט. אי אפשר להתעלם מזה. קובי בריאנט הוא הנאשם באונס שזרק הכי טוב אי פעם לסל, בפער ענק. מצד שני הוא גם הכדורסלן הכי טוב שאי פעם נאשם באונס. להצניע את העובדות האלה בשנת 2020 בגלל איזה הלחם תנ"כי מצוץ מן האצבע כמו "אחרי מות קדושים אמור" זה פשוט מוזר, ובעיקר לא עיתונאי בעליל. תפקידה של העיתונות הוא לשקף את המציאות - ולא להשטיח אותה כדי שתהיה קלה לעיכול. ובמציאות, הייתה חדרנית בת 19 שעמדה בדרכה של הרכבת העוצמתית שהיא קריירת ה-NBA של קובי בריאנט. הרכבת קיבלה מכה קלה בפח והמשיכה לדהור לעבר מקום מובטח בהיכל התהילה. האיש שהגיע הכי קרוב לרמת האלוהות של מייקל ג'ורדן. מה שלא פגע בו בחייו, בטוח כבר לא יפגע בו במותו.

ואיכשהו, למרות תרבות הפי.סי ועידן המי-טו, צפייה בכל מהדורות החדשות אתמול בשלל הערוצים הולידה תחושה שקובי היה איש אחר, נקי וטהור. מלאך בשמי לוס אנג'לס. זה לא נעשה במזיד או בשל חוסר מקצוענות, זה אפילו לא נעשה מאיזו מיזוגניה נחבאת - זה כנראה נעשה מתוך תחושת כבוד גדולה למת, עם קורטוב של חשש מתגובת הצופים. איכשהו, זה בלט במיוחד דווקא אצל מי שכן בחר להזכיר את המעשים בהם הואשם בריאנט.

כך למשל טל שורר מחדשות 13, אחד מעיתונאי הספורט היותר טובים שעובדים כרגע בישראל, שסיכם בצורה נאה את הקריירה של בריאנט. הדיווח כלל את הצדדים המרשימים והמרגשים של בריאנט כאיש משפחה, וגם התייחסות לאישומים באונס אבל מזווית קצת מעוותת. "ב-2003 בריאנט חווה את המשבר האישי והמקצועי שהפך אותו לאדם אחר, כשהתמודד עם האשמות שלפיהן אנס אישה בקולורדו", תיאר שורר את האירוע כאילו קובי היה הקורבן שם, וחלילה לא המתלוננת בת ה-19. ההתייחסות של שורר הייתה טובה יותר מכל אלה שפשוט בחרו לא להתייחס למקרה האונס, אך גם הוא לבסוף התייחס אליו כאל מהמורה שקובי נדרש להתמודד איתה בדרך לקאמבק הגדול ועוד טבעות אליפויות נוצצות.

הדיון סביב גדולתו הספורטיבית של בריאנט אל מול עבירות המין שהואשם בהן חשוב. זו תזכורת לכמה כסף והצלחה יכולים לכפר על הכל, בטח באמריקה. יש כאן גם סיפור של גאולה, של אדם חזק שבאמת עשה הכל כדי לשקם את התדמית שלו - התחבר לנשים חזקות כמו ביונסה ואופרה ווינפרי, תמך בספורטאיות והפך למאמן קבוצת ילדות לאחר הפרישה. אמריקה סלחה לו, אולי בגלל שהיה כל כך טוב במה שהוא עשה, אולי כי מסע השיקום העצמי שלו הצטייר כאותנטי, ואולי בגלל שהיה שחור - ובדיוק כמו או ג'יי לפניו - הוא נתפס כחלק ממיעוט נרדף. אמריקה השנייה ממש.

אלא שהדיון הזה לא התקיים אצלנו, והעיתונאים שלנו נשארו ברובם במים הרדודים. עודד בן עמי דיבר עם דיוויד בלאט, אמנון לוי דיבר עם טל ברודי, יונית לוי דיברה עם עומרי כספי וכולם דיברו על גדולתו של השחקן - כאשר לפעמים עלו כל מיני משפטים עמומים על "הצדדים האפלים שלו". מדובר במקרה הטוב בחובבנות, ובמקרה הרע בחוסר אחריות כלפי הצופים, ובעיקר כלפי קורבנות האונס, אלה שצריכות ויצטרכו להתלונן בתוך עולם שעדיין מקדש גברים חזקים ומוצלחים. עולם שבו בשביל להיות צודק צריך להיות קודם כל חזק. זה מחדל, בטח בעידן שבו תפקידה של התקשורת בהצגת מקרים כאלה לא פחות חשוב משל בתי המשפט.

בנוסף, הסיקור השטחי גרם לרשתות החברתיות להפוך לזירת קרב מדממת בין חסידי "אל תדברו סרה במת" לבין מי שהתעקשו לזכור את קובי כאנס. קשה לא לחשוב שאם כלי התקשורת היו מטפלים כמו שצריך בסיפור, אולי הייתה קצת פחות דיסאינפורמציה ברשת. מילים כמו "זיכוי", "הסדר טיעון", "הודאה בפשע" - שהן בבחינת פייק ניוז לכל דבר - עלו בשלל ויכוחי הרשת, כאשר משני הצדדים עולים טיעונים שאין בהם שום פשר, ובעיקר אף אחד מהצדדים לא מסוגל להבין את הפוזיציה של השני.

מעניין לבחון פסיכולוגית את הבחירה להגן על מעשיו הנפשעים של אדם בזכות כישרון, גדול ככל שיהיה. זה נכון לאגדות ספורט כמו שזה נכון לגיבורי תרבות כמו מייקל ג'קסון, ר' קלי ועוד זמרים מפורסמים, ונכון גם לגיבורים מקומיים בישראל. ומנגד, גם הצד "המתקדם" בוויכוחים האלה לא חף מביקורת. נציגי עדת ה-"Woke" המבורכת צריכים להבין שהעולם אינו שחור ולבן, אפשר לסלוד ממעשיו של אדם ועדיין להעריך את תרומתו וההשראה שהעניק לאחרים. וכן, אפשר להיות פמיניסט ולא לצבוע את העולם בצבעים דיכוטומיים. העולם מורכב מזה. טבע האדם מורכב מזה. כנראה לכך התכוון וויליאם תאקרי כשכתב ב"יריד ההבלים" שלו כבר ב-1847 ש"להיות צודק תמיד, תמיד לשעוט קדימה ולעולם לא להסס, אלה הן הסגולות שבכוחן צועדת האטימות בראש".

ובסופו של דבר, איך שלא מסובבים את זה, מדובר בטרגדיה. תשעה הרוגים בתאונה שנראה שאפשר היה למנוע. מאמן בייסבול מכללות שנהרג יחד עם אשתו ובתו. אמא ובתה בת ה-13. מאמנת כדורסל ילדים. טייס עם 20 שנות ניסיון. אגדת כדורסל מקומית ובתו ג'יג'י בת ה-13. מדובר באסון וזה טבעי להזדעזע ממנו, אבל אם הסיבה היחידה לסיקור המאסיבי שלו בתקשורת הבינלאומית היא זהותו של אחד מההרוגים - מן הראוי להציג את כל הצדדים של המנוח. האמת, בתור מי שאמר שבשביל להצליח צריך לנתב את האפלה הפנימית שלך - כנראה זה בדיוק מה שקובי היה רוצה בעצמו.

מעבר להספדים המרגשים לקובי בריאנט, שלל משדרי החדשות אמש התעסקו בעיקר בביקורם של בני גנץ ובנימין נתניהו בוושינגטון לקראת ההכרזה על תוכנית המאה של טראמפ. ב"שש" של אמנון לוי זכו להעביר בשידור ישיר את התמונות של ראש הממשלה מגיע אל הבית הלבן ונותן הצהרה קצרה יחד עם הנשיא טראמפ, כאשר לצדו של אמנון לוי יושבים עיתונאי הערוץ רביב דרוקר ומייקל אורן, מי שהיה שגריר ישראל בארה"ב וחבר כנסת מטעם מפלגת כולנו. בהמשך לוי ודרוקר דנו בצד הפלסטיני, כשלבסוף לוי הצהיר שמה שבאמת מעניין זו תגובת הימין הישראלי.

בשלב זה הוא הזמין לפאנל את "נציג הימין" איתמר בן גביר. נציג הכהניזם קיבל לא פחות משש דקות וחצי באוויר כדי לברבר את משנתו הקיצונית, לזה התכוונו כתבות התחקיר שדיברו על הקריצה של חדשות 13 לימין? ואם כן, האם באמת זו הבחירה הנכונה? אין מימין למפלגת "כחול לבן" מרואיינים ופרשנים ראויים יותר מאשר ממשיך דרכו של מי שמנחם בגין סירב לחלוק איתו את אוויר הכנסת? אפשר להאשים את נתניהו בהחדרת הקיצוניות למיינסטרים הישראלי, אבל אף אחד לא הכריח את אמנון לוי להזמין את בן גביר לאולפן - לא ביבי ולא שרה. הביזיון הזה רשום רק על שמו.

במהדורה המרכזית של חדשות 12 ביקרה יונית לוי על סט המחזמר "המילטון" בברודווי וזכתה לראיין את לין מנואל מירנדה, המוח הגאוני שמאחורי היצירה האמנותית הכי גדולה של המאה ה-21 (אל תתווכחו, טוסו לראות). ההנאה על פניה של יונית-הקריינית-חמורת-הסבר כשהציגה את כתבתה של יונית-הפאנגירל-המתרגשת אמרה את הכל. כיף לראות עיתונאי שנהנה מהעבודה שלו, וקשה להיזכר מתי אי פעם יונית נראתה מאושרת יותר על המסך שלנו.