"מהגר" היא מילה שטומנת בחובה פרדוקס. הרי מה הם מהגרים? אנשים שבסך הכול רוצים לטעום מהחופש, אולם נכנסים מבחירה לתוך סכנות חדשות, לקלחת של זרות ועוינות ומתקשים להשתלב בחברה. הבעיה כפולה ומכופלת כשהמהגרים הללו מגיעים מאפריקה. הם נמצאים תחת מעקב תמידי ובולטים מכדי ששוטר אקראי לא יבחין בהם, יבקש ניירות ובמקרים רבים גם יחל את שרשרת החזרתם לארץ המוצא ולסכנות האורבות בה.
שירי נדב נאור הייתה שחקנית עד תחילת העשור הקודם, ואז הלכה לעבוד בדרמה תרפיה בדרום תל אביב. שם היא נחשפה לאוכלוסיות קשות יום, לילדים בסיכון שהוצאו מילדי הוריהם בצו בית המשפט וגם לפליטים. הרבה מאוד פליטים. נדב נאור הבינה מקרוב כמה קשה להיות מהגר בישראל, והחוויות שצברה מהפעילות הובילו אותה לכתוב את המחזמר "ג'נטלי", שעלה בתיאטרון חיפה בבימויו של בן זוגה משה נאור.
"ג'נטלי" הוא מחזה שנראה, אולי, מעט מוגזם לעיניים "לבנות", אבל מכיוון שרובנו לא חווינו את הסיטואציות הללו מקרוב ושלנו, בניגוד לפליטים, תמיד יש תחושה של בית, יש לשער שבמהות יש בו לא מעט אמת. מרים ומלאקאי ג'נטלי (אסתר רדא וגילי יאלו) הם זוג מהגרים עם עבר קשה בניגריה. בגלל מחלה גנטית בקרב משפחתה של מרים, תינוקם יצא לבן. שוטר (אדם הירש) מבחין במרים וצבעו של התינוק מושך את תשומת לבו. על אף שהשהות שלה ושל מלאקאי חוקית, השוטר קורא לשוטר נוסף (אשוט גספריאן) והשניים מכניסים את מרים למעצר. כעת בני הזוג ג'נטלי צריכים לא רק למצוא דרך לחלץ את בנם הפעוט מסיטואציה המסכנת אותו, אלא גם לצאת מהצרה הפתאומית שניחתה עליהם. יש להם רק חוט אחד של תקווה.
אורכו של "ג'נטלי" הוא שעה ועשרים דקות בסך הכול. למרות חיבתי העזה למחזות קצרים (ללא הפסקה!), זו בדיוק ההצגה שמלמדת מדוע מחזות זמר נוטים להיות ארוכים יותר. המינון בין השירים, 11 במספר, לבין הטקסט - לא פרופורציונלי ביחס לכובד המשקל של הנושא. בכ-45 דקות נטו אי אפשר להגיע לתובנות מרחיקות לכת בעניין כל כך מורכב. היוצרים השאירו את האנדרסטייטמנט מחוץ לתמונה, כך שמה שקיבלנו הן אמירות בנאליות שרחוקות מלהיות נוקבות.
15 הדקות הראשונות דווקא לא בישרו על הבאות. שיר הפתיחה של חברי להקת ליבריישן הנהדרים והתמונה הראשונה בה נתקלת מרים בשוטרים הבטיחו הרבה. כשרדא שרה את "תסתמי", אחד משמונת השירים שכתב שאנן סטריט (בהלחנת אמיר לקנר), אחזה בקהל צמרמורת אמיתית. אין בארץ כותב כמו סטריט שיכול לתת לתחושת הקיפוח לחלחל אל השומע. באותה נקודה הלב החל לרטוט והתחושה הייתה שמצפות לנו 80 דקות סוחטות דמעות.
ואז הכול דעך. השיא הגיע כבר בהתחלה, וכל מחזה שבו השיא מגיע מוקדם מדי הרי לא יכול להתעלות. הסנטימנט כבה במהירות, כשמיד אחרי התמונה הראשונה כאילו ירד שלטר על הרגש. כל שהתנהל על הבמה היה אסופת דיאלוגים בינונית מהולה בשירים שחלקם טובים יותר וחלקם פחות, אך אף לא אחד מהם מגיע לרמה של "תסתמי".
ליאלו יש פנים כובשות, הוא נראה אחד שבדקה יכול להפוך לחבר הכי טוב שלך. הוא גם זמר בחסד, אבל כשחקן הרגשתי שהיה רחוק מלהיות מושלם, במיוחד ברגעים הדרמטיים יותר שבהם היינו זקוקים להתעלות. לזכותו ייאמר שהוא החל בחזרות רק לפני כחודשיים ולא הספיק להבשיל דיו לתפקיד. רדא מקסימה כתמיד, אבל הנוכחות שלה לא מספיק בולטת יחסית למי שאמורה להיות מסמר הערב. זה לא רק התפקיד הקטן יחסית שהועידו לה הנאורים, אלא גם הפרסונה הצנועה שלה שלא דורשת מספיק. כשאת השחקנית הראשית במחזמר את צריכה לגלות נוכחות מוגברת, רק שרדא היא פשוט לא דיווה. בהפוך על הפוך, היא דווקא מגשימה במציאות את התפקיד של מרים המנסה להתרחק מאור הזרקורים. ירון ברובינסקי בתפקיד מר פריד נכנס לטייפ-קאסט הידוע שלו כדמות אניגמטית שאין לך מושג אם היא טובה או רעה, מתחשבת או מתנשאת. בקיצור, הוא הדוש החינני שהוא תמיד.
ההתרשמות שלי היא שניתן היה להפיק יותר מ"ג'נטלי", מחזה שכל המרכיבים בו עבדו בסדר, אך אף אחד לא באמת התעלה כדי לגרום להצגה לנסוק. עם כל החיבה לרדא, האמפתיה ליאלו והצמא למילות המחאה החודרניות של סטריט, לא המחזמר הזה הוא שיכבוש את הבמות בשנים הקרובות.
שורה תחתונה: 3 כוכבים.