סליחה באמת, אבל לא אכפת לנו שהמשפחה של נעמה יששכר הכינה לה כרוב ממולא

לפני הכל, צריך להגיד מילה טובה לראש הממשלה נתניהו. אני יודע, זה מוזר לקרוא סיקור חיובי על ביבי בוואלה! NEWS בלי ששוחד (לכאורה) מעורב בעניין, אבל האובייקטיביות העיתונאית מחייבת: שחרורה של נעמה יששכר מהכלא הרוסי רשום על שמו בטאבו. איך אומרים באקדמיה ע"ש א.אסייג? מה ששלו - שלו. אפשר להתווכח אם המדינה בכלל הייתה צריכה להתערב בשחרורה של אזרחית שנשפטה במדינה זרה. אפשר להזכיר שמדובר באזרחית אמריקנית, שבילתה את מרבית חייה בארצות הברית - ובכל זאת הממשל האמריקני לא נקף אצבע למענה. אפשר לדון בשאלת המחיר (הרשתות החברתיות התמלאו בימים האחרונים ביהודים שנפשם נקשרה עמוקות לבעלות בטאבו של חצר אלכסנדר) אבל בשורה התחתונה - ישראלית שקיבלה לכל הפחות עונש לא מידתי של שבע וחצי שנות מאסר בכלא הרוסי הקשוח שוחררה לביתה תוך פחות משנה. הקרדיט מגיע לנתניהו.

צריך היה להיות חסר רגשות לחלוטין בשביל לא להתרגש מהשחרור של יששכר. חשבו על המשפחה שחרב עליה עולמה. הורים שנאלצו לראות את בתם נרקבת בכלא במדינה זרה בגלל שטות - שטות פלילית, אך עדיין שטות. לא משהו שאמור לקרוע אישה צעירה מחיק משפחתה ולבזבז את השנים הטובות בחייה. קשה שלא לדמיין את עצמך במצב הזה, את אחותך, את בתך. אנשים נורמטיביים שלא פגעו באף אחד לא אמורים לראות איך נראה הכלא הרוסי מבפנים אלא אם הזמינו טיול מאורגן שכולל גם ביקור במאוזוליאום של לנין ובחנות המזכרות של "מאשה והדוב". המחשבה על המפגש הראשון של נעמה מחוץ לחומות הכלא עם אמה הוא רגע מרגש לכל הדעות - ולמרות שאין לו גרם של ערך חדשותי - הוא ראוי לשידור. כאן, בערך, היה אמור להסתכם סיקור האירוע. המציאות הייתה שונה. מאוד שונה.

חגיגות "יום העצמאות של נעמה" החלו כבר בתוכניות הבוקר, עם סיקור מופרע של עשרות כתבים ישראליים שהגיעו משלל כלי התקשורת המקומיים (גילוי נאות: גם אתר וואלה! NEWS שלח כתבת למוסקבה). שיא הטרלול הגיע עם פתיחת תוכנית הקאלט "פאולה וליאון" בערוץ 12. יש לציין שבאופן אירוני, בשביל ליהנות בימים כתיקונם מהחוויה המלאה שמציעה התוכנית מומלץ לצפות בה לאחר נטילת כ-9.5 גרם חשיש. השידור אתמול בבוקר הציע "היי בנטורל". ליאון רוזנברג פתח את המשדר החגיגי בהכרזה על העונג שנפל בחלקו להנחות את התוכנית שתלווה בשידור חי את שחרורה של יששכר, כאילו שזה בכלל דבר הגיוני. מיד לאחר מכן, עברו הצמד החביב לאייטם חשוב לא פחות על ריקודי עם. בחיי שאי אפשר היה להמציא אירוע יותר פסיכי מזה.

המשדר המיוחד קפץ בצורה תזזיתית בין עיתונאיות חדשות 12 בקרמלין לאולפן קשת בישראל, שם שיתף דביר בנדק סיפור אישי מרגש (בלי ציניות) וחוזר חלילה. בין האייטם לריקודי העם ומתכוני הבוקר ניתן היה לראות שכתבת חדשות 12 דנה וייס מתחילה לאבד סבלנות. אחרי יותר מדי ימים רחוק מהבית בקור של וושינגטון ומוסקבה, משהו התחיל לדגדג לוייס. משהו התחיל להתבהר לה. כשהקיצה וייס מתוך החלומות הטרופים, ראתה את עצמה נהפכת לשותפה פעילה בקרקס. היא הבינה שהיא כבר לא באמת מסקרת חדשות, אלא לוקחת חלק כניצבת בתשדיר בחירות של גדול הקמפיינרים בתולדות העם היהודי. אבל רגע, עוד נחזור לוייס.

כבר בשעות הבוקר המוקדמות ניתן היה להבין שמדובר ביום הכיפורים המי יודע כמה של התקשורת הישראלית. שידור חוזר של התוכנית "מבשלים עם קשת" הפך לשידורי פרופגנדה של ראש הממשלה. כן, אותו אחד שבפתיח הכתבה ציינתי שצריך לתת לו קרדיט על השחרור של נעמה. זה לא סותר. בסופו של דבר, לא היה קורה שום דבר אם נעמה הייתה יוצאת לחבק את אמה, נוסעת איתה במונית לשדה התעופה, עולה על מטוס אל-על וטסה הביתה בחזרה לאנונימיות שלה - עדיין ראש ממשלת המעבר החזק ביותר שהיה פה אי פעם היה זוכה לקרדיט מלא על המאמצים הדיפלומטיים המוצלחים שהביאו לשחרור של אזרחית ישראלית ממאסר במדינה רודנית.

אבל זה לא הספיק לו. ההיבריס, ובעיקר הסקרים הלא מחמיאים, עשו את שלהם. המסע היקר (על חשבון משלם המסים) של ראש הממשלה ופמלייתו מוושינגטון למוסקבה היה לא פחות משידורי תעמולה של הנאשם בפלילים נתניהו, וכל עיתונאי שלקח חלק בביזיון הזה (חברים מ"ערוץ 20" ו"ישראל היום", אני לא מדבר אליכם חלילה) צריך לשאול היום את עצמו, ואת העורך שלו, איך לעזאזל הם הסכימו לקחת חלק בחטא התקשורתי הזה?

אפשר להתווכח אם ההכרזה על "עסקת המאה" בבית הלבן תניב איזשהו שינוי מדיני אמיתי בשטח, ותביא לתחילתו של תהליך שלום בין מדינת ישראל לפלסטינים (ספוילר: היא לא) - אבל אי אפשר לטעון שההכרזה של נשיא ארה"ב בבית הלבן לא הייתה ראויה לסיקור מקיף. לעומת זאת, סיקור שחרורה של נעמה יששכר מהכלא היה כל כך מוגזם, ונמשך כל כך הרבה שעות, שאפשר היה לראות איך דעת הקהל כלפיה וכלפי משחרריה משתנה ברשתות החברתיות תוך כדי תנועה. מתישהו, כשהציבור הישראלי החל לקבל פושים על הכרוב הממולא שאבא של נעמה הכין לה לארוחת ערב, נפל לרבים האסימון: לא מדובר באסירת ציון ולא בשבוי מלחמה - סך הכל ישראלית שנתפסה עם אצבע חשיש. לא ארכי-פושעת, אבל גם לא "הילדה של כולנו". למה אנחנו צריכים לעקוב אחרי כל צעד ושעל שלה עם חזרתה לארץ? סליחה, אבל מעניין לי את התחת שהמשפחה שלה הדליקה לה את הדוד. למען האמת, הייתי מצפה שהדבר האחרון שהיא תרצה עכשיו זה עוד מישהו דלוק בבית.

ולמה, למען השם, היינו צריכים לראות את כל הקרנבל היח"צני מדיף הצחנה של נתניהו בקרמלין, לשם הגיעה מלווה בבעלה, וקיבלה זר פרחים לבן מראש אחת מהמעצמות החזקות בעולם. אותו מנהיג שתומך באיראן ובממשל הרצחני של אסד בסוריה, למי שבמקרה שכח. באופן מעניין, הסממנים הראשונים ברשתות החברתיות לחוסר הסבלנות מהחגיגות הגיעו דווקא ממצביעי הימין המובהקים, שהחלו להתפכח מהאשליות וביקשו להחזיר את הנושא לפרופורציות. מי כמוהם יודעים מתי ביבי עושה עליהם ספין.

התקשורת הישראלית, זאת שנחשבת לעוינת לנתניהו משום מה, המשיכה להעצים ולהאדיר את ביקור הזוג המלכותי במוסקבה בדיוק באותו היקף בו סיקרה את הכרזה על "הסכם שלום". שזה מטורף כשלעצמו, אבל אפשר גם להגיד ששובה של יששכר לביתה ברחובות סוקר באותו פאתוס וממלכתיות מוקצנת בו סוקר שובו של גלעד שליט. אתם יודעים, זה ששלחנו להגן על הגבולות שלנו והוחזק חמש שנים בשבי חמאס - ולא בגלל שרצה להוריד ראש עם מוזיקה של מוש בן ארי ברקע. אם זה לא אמור היה לגרום לעורכי החדשות לאורך היום להרגיש קצת מובכים, אז הם צריכים לבדוק אם הם בעבודה הנכונה.

בשלב מסוים דנה וייס הפסיקה להיות מאופקת, שמה בצד את העובדה שהיא לוקחת חלק מהותי ב"פסטינעמה", והתפרצה בשידור חי על הסיקור המוגזם שקיבל האירוע בכלי התקשורת. וייס עמדה בתוך המטוס החכור של אל על שהשימוש בו עלה מיליונים והפנתה את הצופים לכמות הבאמת הזויה של עיתונאים שמדווחים מתוך המטוס. "זה אירוע תקשורתי שכמוהו עוד לא ראיתי", פתחה העיתונאית הוותיקה והמשיכה במונולוג חריף במיוחד מדם לבה, ולא חסכה במילים קשות: "אפשר היה, ורצוי היה, לתת לה לעלות לטיסה אזרחית ולקבל את פניה בשדה התעופה ולא לחטוף הלכה למעשה מדינה שלמה, תשומת לב, ומטוס, ותקציבים ציבוריים כדי לתת לראש הממשלה את התמונות שיככבו מן הסתם בקמפיין הבחירות שלו". דבריה הקשים של וייס נקטעו מהאולפן, למרות שיש לציין שהיא לא טעתה, גם אם קצת נסחפה ונתנה לדעותיה להשתלט על השידור. אלא שוייס טענה גם ש"אין פה מה להאשים את התקשורת". פה היא טועה. אף אחד לא הכריח את כלי התקשורת להתגייס למסע של נעמה היקרה אל ארץ הקודש. נתניהו לא הצמיד אקדח לרקתו של אף עורך חדשות או מו"ל - אם לוייס יש טענות על הפסטיבל המופרע שהשתלט אמש על רשתות השידור, כדאי שתתחיל מלקחת אחריות על עצמה. הביזיון הזה רשום בין השאר גם עליה, וקצת על כולנו שנתנו לזה לקרות, ולא מאתמול.