(בסרטון: מסיבת עיתונאים עם ניק קייב ביום הופעתו בהיכל מנורה מבטחים בתל אביב, 2017)
"היי ניק. שמי אסף ואני חושב שניצחתי את הבחור הבלגי. הגעתי לכאן מתל-אביב. וזו גם ההופעה השנייה שלך שאני רואה השבוע". כך אמרתי כשקיבלתי את המיקרופון לאיש הזה, שבמהלך 20 חודשים ראיתי 9 הופעות שלו ב-8 מדינות. זה היה כמה שאלות אחרי הגבר הבלגי שסיפר לקייב שהיום בבוקר הוא קם, ראה שאין לו תוכניות, מצא את הכרטיס האחרון שנשאר להופעה הזאת באתר ספסרות ועלה בספונטניות על מטוס לשטוקהולם. שם, באולם שבבירת שבדיה, ישבתי גם אני למה שקרוי "שיחות עם ניק קייב". סיבוב הופעות ייחודי בו האמן מעביר עם קהלו ערב ארוך הבנוי לסירוגין מביצועי סולו של מבחר שיריו בליווי פסנתר וסשן שאלות ותשובות עם הקהל. האחרון מהווה את מרכז הערב וחולש על כשעתיים מתוך שלוש השעות שהוא נמשך.
הכל נמצא על השולחן בסשנים הללו של השאלות-תשובות. גם הפיל בחדר: מותו בתאונת נפילה של ארתור, בנם בן ה-15 של קייב ושל אשתו סוזי ביק. "איבדת את בנך. איך אתה מרגיש?", שאל בבוטות צופה בשטוקהולם. קייב ענה לו בישירות ובכנות, בלי להניד עפעף. אין זה מפתיע. נראה שהטרגדיה מ-2015 היא הדבר שהעלה אצלו את הצורך לתקשר באינטנסיביות עם קהלו, צורך שבא לביטוי היטב בסיבוב ההופעות שקידם את האלבום Skeleton Tree. במהלך כל הופעה באותו סיבוב לא הפסיק קייב לגעת פיזית בקהל, לרדת אליו ולשיר מתוכו, להעלות לבמה עשרות צופים בהדרן ולסיים את הערב בקליימקס רגשי בו הוא שר את Push the sky away כשהוא מחובק עם אחד מהצופים. בתל-אביב זה היה אסא דנון, נער בן 15 שסיפר לאחר מכן בפייסבוק: "קייב הבין אותי מעומקי הלב שלו… ליטף אותי, החזיק אותי, נשען עליי ושר לי ישר לתוך העיניים. הוא זיהה את זה שמשהו קרה לי. הוא ידע שאני שם ב100% והוא כישף והיפנט אותי. הוא ניגש ישר אליי, העמיד אותי מול 8,000 אנשים והסביר להם הכל… הוא הבין את החיבור החזק שיש בינינו דרך השורות האלה, חיבק אותי ולחש לי "I love you". זה היה יותר מדת".
תום סיבוב ההופעות של Skeleton Tree היה רחוק מלהיות אקורד הסיום של פתיחת הצוהר האישי של קייב לקהלו. במקביל לפתיחת סיבוב ההופעות "שיחות עם ניק קייב" ייסד האמן אתר בשם The Red Hand Files בו הוא עונה על שאלות שונות ששולחים מעריציו. עד עתה הוא עשה זאת כבר יותר משמונים פעם, כשכל שאלה-תשובה חדשה שעולה מופצת גם בניוזלטר לנרשמים. קייב עונה על שאלות מכל הבא ליד. מסוגיות פילוסופיות ("האם אדם חייב להיות פגוע או חולה נפש כדי להיות אמן גדול?"), דרך בקשות לפרשנות שיריו ("ספר לנו את כל מה שאפשר על השיר 'הוליווד'"), שאלות קוריוזיות ("מה תעשה אם יגידו לך שהעולם ייגמר עוד 72 שעות?". I'd freak the fuck out הוא ענה בקצרה) וגם ענייני דיומא. באחת מתשובותיו פירט מדוע החליט לחזור ולהופיע בישראל (קייב יופיע באצטדיון בלומפילד ב-17 ביוני 2020) ולהתעלם מחרם ה-BDS. "איני תומך בממשלת ישראל הנוכחית, אך לא מקבל את הרעיון שהופעתי במדינה היא תמיכה שקטה במדיניות הממשלה… אני מודע לחוסר הצדק ולסבל ממנו סובלת האוכלוסיה הפלסטינית, אך גם לא תומך בתנועת ה-BDS. אני חושב שחרם תרבותי על ישראל הוא פחדני ומביש".
"אמא שלי נרצחה בפיגוע בבית כנסת על ידי גזען. אני לא מצליחה לייצר כעס או חוששת לשחרר אותו. אני פוחדת להתחבר לנשמתה של אמי או להרגיש אותה. יש לך עצה לגבי מרכיבי האבל האלו, זעם ופחד?", שאלה אותו האנה מקליפורניה באתר. קייב ענה לה שם באריכות תשובה אודות צורות שונות של אבל. "הטרגדיה של מות בני רשומה בתודעה של העיר בה אנו חיים, מכיוון ששם הוא מת. ארתור היה ילדנו, וסוזי ואני לא רצינו לחלוק אותו עם איש. היינו מאוד רכושנים על היעדרו. עם הזמן הבנו שלמרות היותו בחזקתנו, רבים התאבלו עליו והרגישו זעם על המקריות של האירוע, ממש כמונו. סוזי ואני, ביחד ולחוד, נאלצנו למצוא דרך להיות עם ארתור אך גם לחלוק אותו עם רבים".
המוזיקאי והעיתונאי שרון מולדאבי תיאר כך את השימוש של קייב ברשת: "מי שטרם מנוי על The Red Hand Files של ניק קייב מפסיד את השימוש הכי נעלה של מוזיקאי כלשהו, עד היום, ברשת. כל מענה חדש של קייב לשאלות אוהדיו מזכיר יותר מכל את "מכתבים למשורר צעיר" של ריינר מריה רילקה בקול, בגישה, בעמדה, בנתינה, בסבלנות האינסופית ובהשראה שקייב מסוגל להעניק כשהוא משתף את המבטים והתובנות שלו. זה מוכרח להפוך לספר".
למרות הנושאים הכבדים שעולים תכופות, גם באתר וגם בהופעות של סיבוב השיחות מקפיד קייב לשמור על טון חיובי ולא קודר. לפחות כשמדובר בהופעות, בהן לעולם אי אפשר לדעת מי ישאל מה - נדמה שאין ברירה אלא להסתכל על הדברים בהומור כשנתקלים בשאלות מוזרות כמו "האם אי פעם הפכת לחבר של רוצח?" (תגובתו: "לא, ונראה לי שאת מאוכזבת מהתשובה") ו"אם היית כותב שיר לאירוויזיון - איך הוא היה נשמע?" - שאלה שהתשובה עליה הייתה "ה-BDS ניסה להחרים את האירוויזיון בישראל. אני בעד שהאירוויזיון יוחרם בכל מקום". כשאני זכיתי בהזדמנות לשאול את קייב שאלה, תהיתי כיצד הצליח בטור האחרון להרים כמעט מדי ערב מופע כה סוחט רגשית. "איך אתה מצליח לטעון את הבטריה שלך?", שאלתי. קייב ענה שההופעות לא מרוקנות אותו. שלהיות על הבמה עם הלהקה דווקא ממלא אותו ושהקשר עם הקהל במהלך ההופעה עושה זאת גם כן. "בדיוק, אתה לא רק מופיע אתה working the crowd", הגבתי. "כן", הוא אישר והסביר שזה הדבר הממלא ביותר, אך שבין הופעה להופעה הוא חסר אנרגיות, או במילותיו: "אחרי זה אני זומבי". "היית בהופעה בתל-אביב?", שאל. "כן, בראשונה", עניתי. "אז זו, למשל, הייתה חוויה כזו, מאוד רגשית".
וקייב, כך מבין מי שנוכח בערב השיחות שלו, הוא מאסטר ברגש ובתקשורת. חוץ מלהתחבר לקהל בצורה בלתי אמצעית, כזאת שגורמת לאנשים להיות מסוגלים לדבר איתו ישירות מול כל הקהל הזה, הוא יודע לזהות את המקומות בהם הוא יכול לתת פאנץ' קטן ומצחיק, להצביע על המוזרות בשאלה שנשאלה או לתת הערה ששוב תשעשע את כולם. עם כל תדמית "נסיך האופל" שלו, כשברקע העבר הקודר ("הייתי מכור להרואין 20 שנה. ניסיתי לצאת מזה 10 שנים מתוכן", אמר בשטוקהולם), טרגדיית מות בנו, הווידוי שתמיד היה באופי שלו קו מלנכולי וכמובן היצירה עצמה, עמוסת הפשע, המסתורין והמיתולוגיה - הוא פשוט בן אדם מצחיק. אחרי ששומעים אותו לא רק שר אלא גם מדבר הרבה, מבינים עד כמה הוא נבון. אפילו חכם. ובעיקר: אמן עם נשמה ענקית, איש חם ואוהב ("אני אוהב אותה", אמר בפשטות כשדיבר על סוזי אשתו), פרפורמר בחסד ואדם כריזמטי בצורה בלתי נתפסת.