בילי אייליש, לאונרד כהן וליאם גאלאגר: 20 אלבומי הרוק הטובים של השנה

סיכומי העשור כמעט והשכיחו את העובדה שגם 2019 היתה כאן, ושהיא היתה שנת רוקנרול לא רעה בכלל. לא מהפכנית, לא בלתי נשכחת, אבל כזאת שהביאה איתה לא מעט הפתעות, קאמבקים משמחים, זיכרונות מחממי לב וכוכבת על חדשה שעוד תלווה אותנו, יש להאמין ולקוות, שנים ארוכות. אה, וכן, אמרו שהאלבום מת, אז לא, ממש לא. הנה 20 דוגמאות שמנתצות הטענה הזאת:

אלבום הקאמבק של דיוויד באזאן תחת השם פדרו האריה, הראשון של ההרכב מזה 15 שנה, מלא בגעגוע לעבר שמנוקד ברגעי אושר ובחרטות, אבל לא מוותר על הווה לטובת נוסטלגיה. באזאן לא חוסך מעצמו ביקורת, ומחפש את הבית, שלא בטוח שהוא אותו בית באריזונה שאותו עזב לפני שנים. וזה יפה.

בגדול, הגם שאני מודע למצבו הקטסטרופלי של העולם ולעובדה שחירבנו לו את הצורה ושלא השארנו לילדים שלנו עתיד לבנות עליו, אין לי סבלנות למוזיקה שמטיפה לי ומזכירה לי שהכל אבוד. בשביל זה אני קורא "הארץ". ובכל זאת, יש מקום לפשרות: פולז, להקה מצוינת עם בעיה קלה של חשיבות עצמית מוגזמת, הוציאה השנה שני אלבומים - "כל מה שלא יישמר ייאבד" - חלקים 1 ו-2, ובעוד שהשני, שיצא באוקטובר, אמנם כלל כמה קטעים יותר מראויים אבל לא באמת סחב, הראשון, שראה אור שבעה חודשים לפניו, היה שרירי ומרים הרבה יותר. הרביעיה מאוקספורד, שבראשה עומד יאניס פיליפאקיס, ערבבה כאן בין כל ארבעת אלבומיה הקודמים, ונתנה פייט לאלבומה האחרון שמאד אהבתי, What Went Down" ". פולז היא להקה חשובה בשביל הרבה מאד אנשים שאוהבים אותה בלהט, אבל נדמה לי שאיפשהו במהלך הדרך היא פספסה את הפניה שהיתה אמורה להוביל אותה למקומות משמעותיים הרבה יותר בדברי הימים של הרוק. לא נורא, היא תשאיר מאחור שירים מאד יפים, כמו זה למשל.

אמריקן פוטבול הם גיבורי אימו אמריקאים שהוציאו אלבום איקוני ב-1999, הפכו לקאלט ואז הפסיקו להקליט. ב-2016 הם הוציאו אלבום שני לא רע בכלל, והשנה חזרו עם אלבום שלישי. לכל האלבומים, אגב, קוראים "אמריקן פוטבול". הרוק של הרביעיה מאילינוי אינו מורכב בשום צורה, אבל בהחלט אפקטיבי, והפעם חמים ועוטף מתמיד, גם תודות לקולות הנשיים של היילי וויליאמס מפאראמור, רייצ'ל גוסוול מסלודייב ואליזבת' פאוול, שמחזקים את מייק קינסלה וחבריו. האווירה נוסטלגית ומלנכולית, הזמן שחולף והשפעותיו הם גיבורים מרכזיים כאן, וניצולי ניינטיז ימצאו כאן הרבה נחמה, גם אם הם לא אוהבים פוטבול.

אמנם אירלנד בכלל ודבלין בפרט תמיד היו שחקניות מרכזיות בעולם המוזיקה, אבל קשה לפספס את ההתעוררות שמתרחשת שם בשנים האחרונות סביב סצינת הפוסט פאנק. דה מרדר קפיטל הוא לא ההרכב הדבלינאי היחיד ברשימה השנה, ואלבום הבכורה של החמישיה, שמשחק על המגרש שמצד אחד שלו עומדת ג'וי דיוויז'ן ומצדו השני אחת מכוכבות 2018, idles (שתיהן לא איריות כמובן), הוא סופה אינטנסיבית שמוביל ג'יימס מקגוברן המאד דומיננטי. הסופה הזאת הופקה בחוכמה על ידי flood, שעבד בעברו הרחוק עם ניו אורדר, להקה שאפשר להניח שחברי דה מרדר קפיטל די מחבבים. וכך דרים להם בכיף עבר והווה, רעש ורגישות, שגעון וכמיהה לשפיות, צינה וחום אנושי. מה כבר יכול להשתבש.

המבקרים עפו על אלבומו ה-19 במספר של ספרינגסטין, שחגג לאחרונה יומולדת 70, והוא אכן הטוב ביותר שלו מזה שנים ארוכות, אבל לתחושתי הוא לא היה אמיץ מספיק, כאילו ספרינגסטין יישר קו עם הדמויות מוכות הגורל שלו שמנסות לא להרים ידיים. ובכל זאת, הקאנטרי המלנכולי שחבר כאן לפופ נוסטלגי, בצירוף הסיפורים על כבישים מהירים בלתי נגמרים ומישורים אינסופיים, שמיים שטופי כוכבים מערביים, מלונות דרכים דביקים וברים עצובים, עושים את שלהם, הלב לא יכול שלא להיפתח ו-"Tucson Train" , שיר הנושא ו-"Moonlight Motel" מנצחים את הדו-קרב הזה לטובת ספרינגסטין.

פעם, מזמן, טול היתה להקה שמאד אהבתי. הקליפים שלה אמנם עוררו בי אימה, אבל המטאל המושלם והמדיטטיבי שלה סחף אותי. 13 שנים טול דממה מיצירה חדשה, בעוד המוח הלא בלתי חולני שלה, ג'יימס מיינרד קינן, היה עסוק בפרויקטים אחרים, והשנה שברה שתיקה עם אלבום מספר חמש, 86 דקות אורכו. אשרי האדם שבאמתחתו 86 דקות רצופות להקדיש לאלבום בודד, אבל בכל מקרה את הסם הזה מומלץ לצרוך במינונים מבוקרים: מדובר ביצירת פרוג-מטאל נוצצת שהולידו מוזיקאים עילאיים, והיא ספוגה באווירה - בלא מעט רגעים היא כמעט אמבייאנטית. הגיבורים הבלתי מעורערים של האלבום הזה הם התופים, בניצוחו של דני קארי, והם מהפנטים בצורה מרגשת. קשה להאמין שבעידן הנוכחי האלבום הזה הביא או יביא לטול מעריצים חדשים, יש להם שירים מידיים יותר מאלו שכאן, אבל אלה שהיו שם מההתחלה קיבלו כאן מתנה ממש משמחת. רמה גבוהה.

עשר שנים אחרי שסגר סופית את הדלת על להקת הקאלט סילבר ג'וז וירד לבונקר, גיבור האינדי דיוויד ברמן, שדיכאון עמוק ושדים מעולם לא היו זרים לו, חזר ביולי עם אלבום נדיר ביופיו ובכנותו, וגם במרירותו. יכולות הכתיבה שלו, שתמיד היו מעוררות השתהות בחוכמתן ובעומקן, נותבו בו אל שני אירועים מחוללים שטלטלו את חייו: מותה של אמו והפרידה מאשתו. הטקסטים הנפלאים, שכמובן אינם נעדרי הומור וציניות, נעטפו כאן במוזיקה שבלבה היא קאנטרי, ולא פעם הפער בין המילים לצלילים הוא אגרוף למוח. חודש אחרי שהאלבום יצא וזכה למחיאות כפיים של המבקרים, ברמן התאבד בתליה בדירתו בברוקלין, בן 52 במותו, ובדיעבד האלבום מרגיש כמו מכתב התאבדות ארוך: הוא נפתח עם "That's Just the Way I Feel" שבו ברמן משלים למעריציו את הפערים של העשור האחרון, מתוודה שהמצב לא משהו, שהוא דפק את עצמו לגמרי, שהוא חי חיים מחליאים, שהוא ואשתו הם עכשיו כמו שני זרים שנתקלים אחד בשנייה בפארק, שהוא איבד את האמונה. יש גם את השיר "כל האושר שלי הלך", ובו ברמן מודה שהוא בודד, ומה שפעם היה קל וחי, הוא היום קשה ומת, ובהמשך עוד קטע שעוסק במוות וקובע ש"המתים יודעים מה הם עושים כשהם משאירים את העולם הזה מאחור". מה יש להוסיף חוץ משובר לב.

אני מתייחס אל קרייג פין, הסולן של הלהקה הנפלאה דה הולד סטדי, כאל חבר ותיק שנמצא בסביבה כבר שנים ותמיד שם בשבילי כשאני צריך אותו. הוא לא יודע את זה כמובן. פין הוא ממספרי הסיפורים המוכשרים וההומניים של הרוק האמריקאי, חייט של מילים שאוהב אנשים, והאהבה הזאת, לדמויות יומיומיות שמנסות לשחות את דרכן באוקיינוס הסתמי של חייהן, נאבקות, נכשלות ולפעמים לא קמות, זרחה גם באלבום הסולו הרביעי שלו, שמשלים את הטרילוגיה שהתחילה ב-2015 עם "Faith in the Future" והמשיכה ב-2017 עם "We All Want the Same Things". יש אוטובוסים שחותכים את המדינה, רומנים עצובים שמסתיימים במפחי נפש, דירות ניו יורקיות, בתי חולים ובתי מלון, ולב שנצבט בכל האזנה.

לא מעט שירים מצוינים יש באלבום הסולו השני של ליאם גאלאגר, ואפשר לקבוע שהוא טוב, שלם ובוגר יותר מקודמו המצליח והמוצלח "As you Were" מ-2017. האח הקטן לבית אואזיס נוסטלגי, רומנטי ואישי מתמיד, ובגיל 47 הקול שלו עדיין מושלם, כמעט כמו פעם. שני שירים בלבו של האלבום: הראשון הוא"One of Us" , שכולו געגועים, רפרורים לעבר וקריאה לנואל לחזור הביתה. השני הוא "Now That I've Found You" שליאם כתב (כמו את כל שאר הקטעים כאן, שוב ביחד עם שכירי החרב גרג קורסטין, שעבד עם סיה, קנדריק לאמאר ואדל, ועם אנדרו ווייאט, שברזומה הכתיבה שלו קטעים למיילי סיירוס, ליידי גאגא ולורד) על ולבתו מולי מוריש בת ה-21, שאותה פגש לראשונה בחייהם בשנה שעברה. כידוע, ליאם הוא אדם ציני עם פה מטונף, כפי שניתן לחוות באופן קבוע בחשבון הטוויטר שלו, אבל רגשן הוא תמיד היה, והפער הזה בין הרשעות ללב הגדול הוא מה שהופך אותו לדמות מרתקת ומושכת כל כך. ב-Why Me? Why Not" " יש עוד להיטים, למשל "Once", יש גם עודף קלישאות אואזיסיות, ואי אפשר לפספס (שוב) את רצונו להיות גרסה חדשה של ג'ון לנון, אבל קשה שלא לאהוב את ליאם ואת האלבום הזה. "למה אני", הוא שואל, ועונה לבד "למה לא". בול.

מארק לאנגן הוא אחד מהזמרים הכי מוכשרים ואחת מהדמויות הכי מרתקות שידע האינדי האמריקאי: מימיו הראשונים בסקרימינג טריז בימי סיאטל הסוערים, דרך תרומתו כבדת המשקל לקווינז אוף דה סטונאייג' וחלקו באינספור פרויקטים - למשל מאד סיזן, הטוויילייט סינגרז, הגאטר טווינז, סול סייברז, האלבומים עם איזובל קמפבל ועוד ועוד, ועד אלבומי הסולו שלו, 11 במספר. אם לא יצא לכם עד כה, אז האחרון שבהם, שיצא באוקטובר, הוא מקום טוב להתחיל: לאנגן וקולו המופלא נגישים בו יותר מאי פעם, השירים - הגם שלא מוותרים על לב הרוק המעושן שלהם - מרוחים בשכבה פופית, והאלבום מלא במחוות למוזיקה שהנפיל הביישן כנראה אהב במיוחד, אלקטרוניקה אייטיזית - השמות ניו אורדר וסיסטרז אוף מרסי ודפש מוד ואפילו דוראן דוראן קופצים לראש במהלך ההאזנה. התחושה היא שלאנגן ממש ממש נהנה במהלך ההקלטות של האלבום הזה, אפשר להרגיש את החיוך שלו, וזה מדבק. חפשו את " "Night Flight to Kabulהאדיר, אבל הנה היהלום שבכתר.

קצת יותר מ-29 דקות נמשכת הפרידה הסופית בהחלט של לאונרד כהן מחייו וממעריציו, והוא סוגר בה חשבונות בעיקר עם עצמו. בנו של כהן, אדם, שחתום על האלבום כמפיק, לקח את השירים שאביו כתב והקריא/שר לפני מותו, והפיח בהם - בעזרת לא מעט חברים מוזיקאים - נשמה. לאור הנסיבות, אין לשפוט את האלבום הזה ביחס לאלבומים הקודמים של כהן - הוא בעיקר מילים אחרונות של גבר בן 82 שמצפה למותו הקרב ושלם איתו, ורגע לפני, בצלילות מעוררת קנאה ובחדות כתיבה שמוכיחה שוב שהוא באמת אחד מהיוצרים הגדולים שאי פעם חיברו טקסטים וצלילים, עושה סיכומים. והסיכומים, ברובם המכריע, נוגעים במי שהיו הרוח במפרשיו לאורך כל שנות היצירה שלו - נשים. כפי שתואר היטב בסרט הדוקומנטרי "מריאן ולאונרד", נשים היו המוזות של כהן, הוא סגד להן, אבל גם ניצל אותן. רבות מהן זכו לראות את גבו בכל פעם שמוזה חדשה גילתה את פניה ואת גופה. כהן היה מודע לדפוס ההתנהגות שלו, וב"תודה על הריקוד" הוא (קצת) מכה על חטא. ב""Happens to the Heart היפהפה הוא שר על הימים שבהם הוא ניסה "חניות כפולות", והוא לא מתכוון למכונית שלו. "היריבות היתה אכזרית, והנשים ניהלו את העסק / זה היה כלום, זה היה ביזנס, אבל זה השאיר סימן מכוער". והוא ממשיך: "היתה לי חתולה במטבח, ופנתרה בחצר". ועוד: "רק מלהסתכל עליה היו צרות, צרות מההתחלה / נכון ששיחקנו זוג מדהים, אבל מעולם לא אהבתי את התפקיד / זה לא יפה, זה לא עדין / מה שקורה ללב".

ב"Moving On"- כהן מתגעגע: "אהבתי את הפנים שלך, אהבתי את השיער שלך / את החולצות שלך ואת בגדי הערב שלך... ועכשיו את אינך, את אינך / כאילו שאי פעם היה אותך / ששברת את הלב ועשית אותו חדש / מי ממשיך הלאה, מי צוחק על מי". ומבריק במשפט "אהבתי את מצבי הרוח שלך, אני אוהב את הדרך שבה הם מאיימים על כל יום מחדש".

ונכון ש-"The Night of Santiago" הוא לא השיר הכי מעודן שכהן כתב על סקס במהלך הקריירה שלו, ומשפט כמו "הפטמות שלה תפחו כמו לחם" לא עושה חשק לא לפטמות ולא ללחם, אבל אז כהן מדבר על הירכיים של הבחורה הזאת, שאמרה לו שהיא בתולה ובסוף התוודתה שהיא נשואה עם ילדים, ואומר שהוא שכח חצי מהחיים שלו, אבל עדיין זוכר את זה, ואתה מבין על מה הוא מדבר.
ויש כאן עוד קטעים שמאנישים את אימת הזיקנה ("אני מודה לאלוהים על הכדורים", הוא שר) וסודקים את הלב, ולסיום מבקש כהן שנקשיב ליונק הדבש ולא לו, את הכנפיים של הציפור אנחנו לא יכולים לראות, אבל משפט אחד מסכם את הכל, והוא בלב שיר הנושא: "תודה על הריקוד. זה היה גיהנום, זה היה אדיר, זה היה כיף". בהחלט.

באלבומה החמישי חתכה שרון ואן אטן הניו יורקית, מהכותבות והמבצעות הבולטות באינדי האמריקאי של השנים האחרונות, מעולמות הפולק לעולמות היותר אלקטרוניים, מבלי לוותר על הקצוות המשוננים שלה. כשהיא אמא טריה, ועם צורך פנימי בוער שלא לדרוך במקום ולנסות כיוונים חדשים, ואן אטן - אישית, נוסטלגית, סנטימנטלית, מסתכלת למערכות יחסים באדום של העין - יצרה אלבום יפהפה ונוגע לב שהוא גם מכתב אהבה לעיר שעיצבה אותה. אדירה.

עם צאתו, כתבתי כאן באריכות על האלבום הכפול של ניק קייב והבאד סידז, "רוח של נער" בתרגום חופשי, שממשיך מאיפה ש-Skeleton Tree"" קודמו עצר, כלומר יצירה שבמסגרתה מנסה קייב להמשיך ולהתמודד עם מותו ב-2015 של בנו ארתור, כשהוא רק בן 15. השירים הם שירי פוסט-מוות, פוסט-פרידה, ואולי המילה "שירים" היא לא התיאור המדויק ביותר, מאחר ואין כאן כמעט שירים במובן המסורתי שלהם, יותר זרם תודעה ושברי מחשבות עטופים בצלילים יפיפיים או רדופים או גם וגם. "אנחנו גחליליות לכודות בכף ידו של ילד קטן, והכל רחוק כמו הכוכבים", אומר קייב, "אני כאן ואתה איפה שאתה, אי אפשר לחזות כלום, ואי אפשר לתכנן כלום, כוכב הוא רק זיכרון של כוכב, אנחנו גחליליות שפועמות במעומעם בחשכה, אנחנו כאן ואתה איפה שאתה". עוד לא חזרתי לאלבום הזה מאז ששמעתי אותו ברציפות כמה פעמים עם צאתו. הוא נפלא ונורא.

בשיר שסוגר את"The Midnight Organ Fight" , האלבום השני של הלהקה הסקוטית פרייטנד ראביט, שר סקוט האצ'יסון את המילים הבאות: "ובלבוש מלא, אני צף מכאן, במורד הפורת', אל הים, אני חושב שאני אדחה התאבדות ליום אחר". האופטימיות הזאת, שסגרה אלבום פסימי שיצא באפריל 2008, לא החזיקה מעמד: האצ'יסון התאבד במאי 2018, גופתו נמצאה באותו נהר סקוטי, הפורת'. הטרגדיה הזאת, הבזבוז הזה של כשרון באמת נדיר, לא מרפים ולא מניחים. מותו של האצ'יסון בן ה-36 הוא פצע פתוח ומדמם, שממשיך לצרוב את הלב בכל פעם שמקשיבים למוזיקה המופלאה שהוא עשה. "The Midnight Organ Fight" נחשב לאלבום המכונן של פרייטנד ראביט, והתגובות שנכתבו ביוטיוב לשירים מתוכו אחרי מותו של האצ'יסון מסבירות כמה הוא היה חשוב למעריצי הלהקה. הוא יומנם של אנשים פצועים, דפוקים, מבולבלים, שעושים החלטות רעות ומתחפרים עמוק יותר בבוץ. הוא סרט על לילות של בושות, מלאי אלכוהול ועליות וירידות תלולות. הוא צילום רנטגן שחושף ייאוש, ריקנות ושנאה עצמית. הוא פסקול לנמוכים שברגעיך. ולמרות זאת, הוא עזר להרבה מאד אנשים לשרוד, חוץ מלסקוט עצמו.

שנה אחרי מותו הגיע "Tiny Changes" , אלבום מחווה ל"קרב האיברים של חצות", שכולל קאברים לכל אחד מהשירים שבו, והתגלה כאחד מאלבומי הקאברים הכי טובים שאני נתקלתי בהם עד כה. גם ג'וליאן בייקר המהממת וגם ביפי קליירו מבצעים את"The Modern Leper" ; קייט הארקין ושרה סילברמן עושות את"My Backwards Walk" , שזוכה בנוסף בביצוע הכי טוב באלבום, של מנצ'סטר אורקסטרה; קרייג פין מצליח עם "Heads Roll Off" ו Daughter-גומרים עם "Poke" המבריק. ויש עוד רבים ונפלאים. המוזיקה של האצ'יסון התפוצצה מתשוקה ומאינטימיות. הן נוכחות במלוא עוצמתן גם ב"The Midnight Organ Fight" וגם באלבום המחווה לכבודו. זה נורא עצוב שהוא כבר לא כאן, אבל הנחמה היא שבכוחם של השירים שלו לחולל שינויים באנשים. לא קטנטנים, עצומים.

אלבום הבכורה של הנציגה הבכירה של אירלנד ב-2019 בכלל וברשימה הזאת בפרט הוא רכבת שדי-פאנק סופר פוטוגנית וסופר ממכרת, עם שירים שנתקעים לך בראש הרבה אחרי שהם נגמרים. לא מובן מאליו בז'אנר. החמישיה שואבת השראה מאמהותיה, ביניהן ג'וי דיוויז'ן והקלאש, אבל מעדכנת גרסה לדור שלא ידע אותן, והמבטא המושלם של גריאן צ'אטן, שכבר בשיר הראשון באלבום שר "אני הולך להיות גדול", מזריק רומנטיקה לטקסטים הזועמים והאינטליגנטיים של הלהקה. "Dogrel" הוא הישג מרשים, 40 דקות כובשות שעושות חשק לשמוע אותן בפול ווליום על פיינט בפאב בדבלין.

על הפעם הראשונה שנתקלתי בו היה ברור ש- "This Life"של ומפייר וויקאנד הולך להיות אחד משירי השנה, על אווירת ה- "Brown Eyed Girl"של ואן מוריסון פוגשת את פליטווד מק שלו. התמכרתי לשיר הזה, המנון על אהבה, בגידות והרמת ידיים, כולו עטוף בשמש קליפורנית. ואז הגיע האלבום המלא של הלהקה, הרביעי אחרי כמעט שש שנות שתיקה, ולמרות שאף פעם לא עמדתי בראש מחנה מעריציהם של הניו יורקים - גם אליו התמכרתי. הוא היה אלבום הקיץ של 2019 והוא מצוין, גם אם לא כל 18 הקטעים שבו, שנמשכים כמעט שעה, אחידים ברמתם. הוא פופ הרבה יותר מרוק, הקלילות המוזיקלית שלו לא מצליחה להסתיר טקסטים על חיים - אישיים וקולקטיביים - מבולבלים בעולם שהולך ומאבד את זה מיום ליום, והוא כיף טהור. ויש כמובן זווית מקומית: עזרא קוניג, איש המפתח של ומפייר וויקאנד, הוא יהודי שמתעסק ביהדותו גם בשיריו, הפעם יש אפילו שיר על הצהרת בלפור. הוא נשוי לשחקנית רשידה ג'ונס, הבת של קווינסי, יהודיה אף היא. דניאל חיים, מהשלישיה חיים (טוב, היים), מככבת בשלושה שירים מוצלחים ביותר באלבום, ויש לה שורשים ישראלים כמובן, כמו גם למפיק של האלבום, אריאל רכטשייד, שהוא במקרה גם בן זוגה.

הטינאייג'ר שכלוא בתוכי פיתח השנה אובססיה מסוימת לבילי אייליש, בת 18 טריה, ככל הנראה הצעירה הכי משמעותית בעולם הבידור כיום. התחושה - מהמוזיקה, מראיונות, מאוקיינוס של קטעים ביוטיוב - היא שיש בה אמת. שהיא לא סנסציית פופ חלולה, לא ילדת דיסני כמו מיילי סיירוס או סלינה גומז, ולא מוצר מעבדה מהונדס שמוקף בסוללת כותבים ומפיקים מעולמות אריאנה גרנדה, אלא נערה סופר כשרונית שמגיל 13 כותבת את מחשבותיה הלא בלתי אפלות ומפיקה עם אחיה הגדול פיניאס מחדר בביתם שבלוס אנג'לס. אייליש מרתקת ומסקרנת כי היא אחרת, ונדמה שאין שם בולשיט, או לפחות רק מעט ממנו, וגם הוא בעיקר סביב הלוק והמרצ'נדייז. ב-2019 מדובר בהישג אדיר. אלבום הבכורה שלה הוכיח שלאייליש יש יכולת לא מובנת מאליה לבטא את הפגיעות שלה בשירים, שמהדהדים את הניתוק ואת החרדה החברתית הגלובלית שהדור שלה - אבל גם ההורים של הדור שלה - חווה. אלבום חזק, יפה, אקלקטי, שמערבב בין פופ מעולמות לורד ולילי אלן, וברגעים אחרים תופס כיוון גותי, עמוס בבאסים כבדים. אייליש מתעסקת במה שנערות שגדלות ב-2019 אמורות להתעסק בו: בנים, שברון לב, מסיבות מבאסות, סמים גרועים, מלנכוליה, דיכאון. היא עושה את זה עם טוויסט, מה שהופך את כל ההרפתקה שלה למעניינת יותר, ומציעה יומן נעורים קצת אחר, עם שריטות, עכבישים, שינה מסויטת ומבט משועמם בעיניים. היא ואחיה חתומים על האלבום הזה כמעט לבדם וזה די מדהים, גם כי זה חריג ביותר בתעשיית המוזיקה האולטרה-קפיטליסטית, וגם כי ההפקה של פיניאס יצרה שפה חדשה. מאז שיצא אייליש חורשת את העולם, "Bad Guy" שלה היה זה שהדיח את " "Old Town Road מפסגת המצעד האמריקאי אחרי 19 שבועות רצופים, וכולם רוצים חתיכה ממנה - יוצרים, מעצבים והתקשורת. היא סיפור מרתק, וצריך לקוות שיהיה לו סוף טוב. וכן, היא לגמרי רוקנרול.

שלושה נהרות גועשים זורמים בלבו של האלבום השמיני של הנשיונל: נקודות מבט נשיות; דיאלוגים היכן שעד היום היו מונולוגים; ואפשרות לתקווה. לצד מאט ברנינגר וקולו נמצאות ושרות הפעם גייל אן דורסי הנפלאה, ליסה האניגן האירית, שרון ואן אטן, מינה טינדל וקייט סטייבלס, כך שכמעט ומדובר באלבום דואטים, וזה כבר לא ברנינגר לבדו שמהדהד את מצוקותיו, ספקותיו ומשאלותיו של גבר שלכוד במערכת יחסים שתלויה על בלימה, עכשיו הפריים נפתח וחושף את הצד השני של הסיפור, את הגיבורה שעד היום יכולנו רק לדמיין. כך, האלבום הוא קולאז' של חיים, בדגש על האהבות הגדולות ומערכות היחסים שהופכות אותם למה שהם ומגדירות אותם, אלה שעשויות מספקות, מחוסר ביטחון, מרגעים של אופוריה שמתחלפים ברגעים של הרמת ידיים וחוזר חלילה, של התנגדות כמעט חסרת סיכוי לאכזריותה של השגרה. האווירה האלקטרונית של "Sleep Well Beast" נוכחת גם כאן, אבל הפעם הפסנתר הוא הנסיך, והאחים ארון וברייס דסנר, ובריאן וסקוט דוונדורף, ממשיכים לעטוף את הטקסטים בשכבות יפיפיות ועשירות ובעיבודים תזמורתיים שמגבירים את הדרמה, הגם שצריך לומר שיש הפעם רגעים שבהם הדרמה מעט מוגזמת. הקולאז' הזה נמשך יותר מ-63 דקות על פני 16 קטעים, שלושה מהם אינסטרומנטליים, והוא יכול להתיש, אבל השורה התחתונה היא זאת: גם באלבום מספר שמונה שלהם הנשיונל ממשיכים להבריק עם פצצות עומק מפרקות, וכבר אפשר לקבוע שאחרי עשרים שנות קריירה, כשזה מגיע לאחת מהלהקות הכי חשובות ויציבות שידע יקום הגיטרות, אין כזה דבר אלבום "טוב" או "לא טוב", אלא רק כמה טוב.

התוודיתי כבר לא פעם על הקראש (המקצועי. כלומר גם המקצועי) שיש לי על פיבי ברידג'רז, אחת מהכוכבות העולות של עולם האינדי האמריקאי בשנים האחרונות. מאז צאתו ב-2017, אלבום הבכורה שלה "Stranger in the Alps" הוא חבר קבוע בפלייליסט שלי, ובשנה שעברה היא המשיכה להבריק במסגרת הסופר-גרופ המעולה boygenius לצד הקולגות שלה למהפכת הרוקנרול הנשי החדש, לוסי דאקוס וג'וליאן בייקר. השנה, אחרי שבעבר ריאן אדאמס התלהב ממנה והזמין אותה לאולפן שלו להקליט, מה שהוביל לרומן קצר ובהמשך לטענות שלה על התעללות נפשית, גם קונור אוברסט החליט שהוא רוצה. וכך, ברידג'רז ומי שלבטח היה אחד מאליליה ביושבו כברייט אייז, חברו לצמד בשם Better Oblivion Community Center והוציאו אלבום מהמם שחרשתי עליו עוד ועוד. האווירה היא פולקית כרגיל, הטקסטים עוסקים בשאלות ובספקות שמנקרים בחיינו כאן ועכשיו (גם כרגיל), וההרמוניות בין שני הקולות שלהם היו מהמתנות הגדולות של השנה. אני אוהב אותך פיבי.

סנסציית האינדי של השנה הם הרביעיה האמריקאית (עם כוכבית, מיד הסבר) שהוציאה לא אחד, אלא שני אלבומים אדירים: "U.F.O.F" שיצא במאי ו "Two Hands"-שיצא באוקטובר. הלהקה של אדריאן לנקר - לפי ראיונות איתה זמרת ויוצרת ואשה מאד לא שגרתית - נמצאת בסביבה וזוכה להערכה עצומה כבר מ-2015, אבל 2019 לגמרי שלהם, ובצדק. לנקר נשמעת כמו שילוב מיוחד בין קייט בוש וניל יאנג, המוזיקה שלה ושל חבריה המוכשרים - הבסיסט של ביג ת'יף הוא לא אחר ממקס אולארצ'יק, הבן של - היא פולקית עם טוויסט, והתוצאה היא שתי יצירות שאפשר לקטלג בטעות כרוחניקיות או היפיות, אבל אסור ליפול שם: ביג ת'יף עושים רוקנרול מכושף ומכשף, מלא בעדינות ובאנושיות, שתופס אותך לא מוכן, מערים עליך ומשגר אותך לחללית האם שלו, שם מחכה לך פסקול חלומי, אינטימי ומהפנט על אהבה וחברות וגעגועים ואובדן וטבע, והמילים של לנקר מחלחלות עמוק לתוכך, גם כשהן ספוגות בדם ואלימות. שני האלבומים דומים אך שונים, אפשר לומר שהראשון מרחף יותר בחלל בזמן שהרגליו של השני כמעט ונוגעות באדמה, וביחד הם גוף עבודה מעורר השתאות של להקה שנמצאת בשיאה. חברים מכוכב אחר (חוץ ממקס, שהוא מכאן), שגם חתומים על אחד משירי השנה, הנה הוא.