הארייט טאבמן רשמה על שמה שלל הישגים יוצאי דופן. לאחר שהשתחררה בעצמה מעבדות, סייעה להוציא לחופשי עוד עשרות עבדים במהלך מלחמת האזרחים. נוסף לכך, התגייסה לצבא האיחוד ותרמה לו רבות, כשבין השאר הפכה לאישה הראשונה שהובילה מבצע צבאי במהלך המלחמה. זו דמות מופת, שעל קורותיה תלמידים אמריקאים לומדים כבר בבית הספר היסודי. לפני כמה שנים הוחלט גם כי פניה יתנוססו מעל שטרות של עשרים דולר, אך אז נכנס טראמפ לבית הלבן וממשלו דחה זאת בשמונה שנים לפחות, מסיבות שהוגדרו כ"טכניות".
מה שלא נדחה הוא הסרט העלילתי הטרי על אודותיה, שיצא כאן לאקרנים בסוף השבוע בשם "הארייט: הדרך אל החופש". זאת, שבוע לפני שכוכבתו סינתיה אריבו תשתתף בטקס האוסקר, בו קיבלה מועמדת בקטגוריית השחקנית הטובה ביותר. למרבה הצער, כמעט מיותר לציין שמבין עשרים המועמדויות בקטגוריות המשחק השונות, היא היחידה שעורה אינו לבן.
אף שהארייט טמבן היתה אישה יוצאת דופן, הסרט עליה אינו כזה. הוא מתגלה כדרמה ביוגרפית שגרתית למדי, הפורשת באופן כרונולוגי את קורותיה של הגיבורה, תוך שהיא מסתייעת מדי פעם בפלאשבקים מסורבלים למדי. כיאה לאופייה של הדמות הראשית, ושל הקהילה בה חיה, יש בה גם שלל סמלים נוצריים, ונוסף לכך, ממד מיסטי. זאת, כיוון שהבמאית קייסי למונס שמה דגש על אלמנט מסוים בחייה של משחררת העבדים - העובדה שהיתה מעין ז'אן דארק אפרו-אמריקאית, ומגיל צעיר חוותה חזיונות שאיפשרו לה לכאורה לראות למרחקים וסייעו לה לחולל ניסים.
קורותיה של הארייט כוללים שלל מעשים מופלאים, המתוארים כאן בדרך שיוצרת תחושת התעלות. כך, למשל, באחד הרגעים היפים בסרט, היא חוזרת מאחד מן המסעות שלה עם כל כך הרבה עבדים משוחררים, עד שמי שעזר לה לתכנן ולארגן את המסע הזה נופל מן הכיסא, במובן הכי מילולי של המילה.
נוסף לכך, השתלשלות העניינים כאן גם מאפשרת להיווכח עד כמה אכזרית היתה העבדות באמריקה. נכון, ראינו כבר לא מעט סרטים על הנושא, אבל כל פעם לומדים פרטים חדשים - ומזוויעים. בעוד רגע מפתח, הארייט נחרדת לשמוע על חוק חדש, המאפשר לרדוף עבדים משוחררים גם אם הצליחו לחמוק למדינות האיחוד, וזו רק דוגמה אחת מיני רבות.
בהקשר זה, יש טעם לפגם בדרך בה מתאר הסרט את רוב אנשי הקונפדרציה הלבנים ואת השחורים שסייעו להם. כמעט כולם מעוצבים באופן קריקטורי ונלעג, שפוגע בעוצמה הדרמטית ובסופו של דבר גם משרת את הדמויות הנבזיות והחשוכות הללו, שמוצגות כמפלצות ולא כאנשים שאחראים למעשיהם. בכלל, "הארייט" עשוי ביד גסה וכבדה למדי. קייסי למונס היא במאית מוערכת, שפועלת בהצלחה מאז שלהי שנות התשעים, אז פרצה עם "סודותיה של איב". לכן, מפתיע שדווקא יוצרת כמוה מגישה תצוגת בימוי כה חלשה וחורקת.
מה שמציל את הסרט הוא הסיפור המאלף, חשיבותו ההיסטורית ומסריו מעוררי ההשראה, וגם התצוגות של כמה שחקניות. שתיים מצטיינות במיוחד. אחת היא ג'אנל מונה הנפלאה, מי שמתהדרת ברקורד מרשים - כמעט כל סרט שעשתה בשנים האחרונות הגיעה בצורה כלשהי לאוסקר, מ"אור ירח" דרך "מאחורי המספרים" ועד "הארייט: הדרך אל החופש", בו היא מיטיבה לגלם אישה המנהלת אכסנייה לעבדים משוחררים ומעניקה קורת גג גם לגיבורה. השנייה, כמובן, היא האריבו, המגלמת את התפקיד הראשי.
האריבו נדרשת לשאת את הדרמה כולה על גבה ועושה זאת בלי למצמץ ובלי אף תו מזויף. פניה מלאות ההבעה משלבות בין חומרת סבר לכריזמה מעוררת השראה. המועמדות שלה לאוסקר, אם למישהו היה ספק, אינה עלה תאנה - אלא מוצדקת לחלוטין, וכך תהיה גם זכייה שלה. יהיה בזאת גם צדק פואטי, אחרי שממשל טראמפ עיכב בשרירותיות את הכנסתה של הארייט טאבמן למחזור השטרות. מי שלא רצה לתת לה להתנוסס על הכסף, יקבל אותה מחזיקה בזהב.
