יש דברים שלא משתנים משחר ההיסטוריה. אחד מהם הוא ההיבריס, חטא הגאווה שהוליך מנהיגים רבים אל עברי פי פחת. מצביאים, מלכים, ראשי ממשלות ונשיאים סירבו להקשיב לרצון העם, לא ראו את הסכנות ונכוו קשות. לא מפתיע, אם כן, שהמחזה "אנטיגונה" של סופוקלס נלמד בקביעות בבתי הספר במשך דורות.
"אנטיגונה" עלתה שש פעמים על הבמות בישראל, כמעט תמיד עם הקשר לרוח התקופה. ב-1978 (תיאטרון לילדים ולנוער) זה קרה שנה לאחר קריסת המערך, מפלגה שייצגה את כל חטאי הגאווה, ב-1985 (תיאטרון חיפה) זה קרה במקביל להתפכחות ממלחמת של"ג, ב-1992 (הקאמרי) נפל הליכוד של יצחק שמיר בגלל שחיתות שלטונית, ב-1996 ירד שמעון פרס מהשלטון למרות ניצחון בטוח, לכאורה, על בנימין נתניהו וב-2006 יצאנו למלחמת לבנון השנייה. במציאות שבה לא קשה למצוא חיבורים אקטואליים, כנראה יקל עליכם לגלות את הטריגר שהוביל את אודי בן משה לביים שוב את המחזה בעיתוי הזה לתיאטרון החאן, על פי תרגומו של שמעון בוזגלו.
אנטיגונה הוא סיפורה של האזרחית הקטנה מול השלטון הנוקשה. קראון (ארז שפריר) הוכתר כשליט תבי לאחר הקרב שבו הדפו בני תבי את התקפת צבא ארגוס. שני האחים אטאוקלס ופוליניקס נלחמו אחד בשני ונהרגו. מאחר שאטאוקלס לחם בצד בני תבי הוא נקבר כיאות, אולם קראון אוסר לקבור את פוליניקס הבוגד. אנטיגונה (אור לומברוזו), אחותם של השניים, מתעקשת להמרות את פי השליט ומסתכנת במוות, על אף היותה כלתו המיועדת של בנו הימון (שחר נץ) והתנגדותה של אחותה איסמנה (סוזנה פפיאן). עיקשותם של אנטיגונה וקראון מובילה אותם, איך לא, אל התהום.
המחזה הזה הוא משל להתנגשות בין דת ומדינה, אולם בגרסה "הפוכה" לזו שאנו מכירים. אם הפלג החילוני של ימינו רואה בדת גורם כפייה, הרי שאצל אנטיגונה החופש לקבור את אחיה מגיע מרצון האל, כשמנגד עומד רצון השליט. את הנקודה הזאת מחזקות שתי דמויות המזכירות ברסלבים אנרכיסטיים, שמציירות כתובות גרפיטי בין המערכות - היינו הדת היא הגורם האנטי-ממסדי. אף על פי שאנטיגונה מצטיירת אוטומטית כקורבן, אין תשובה ברורה לשאלה האם מרדנותה מוצדקת. הצרה היא שהקונפליקט שלה לא מעניין דיו מכדי שנתעמק בו.
שעה ארוכה
"אנטיגונה" אורכת רק שעה, אבל השעה הזאת ארוכה מאוד. המחזה על כל מרכיביו - הבמה, התלבושות, התפאורה והשחקנים - נראה פלקטי. אין טיפת רגש או חיבור לקהל, והאלמנט הבולט ביותר הוא הדקלום הרובוטי ונטול הרגש. הכסות המודרנית מיותרת לחלוטין, משום שהטקסט מובא ביתר פאתוס ששמור למחזות הקלאסיים. לפתע הבנתי מדוע חשתי שבסרט, או במחזה, הזה כבר הייתי - הוא מאוד הזכיר את "כטוב בעיניכם" של שייקספיר שעלה בקאמרי לפני שנתיים. גם אז הלביש בן משה מסגרת מודרנית לסיפור ונכשל. זה לא שאין מחזות שחדשנותם צולחת, אפשר לעשות את זה אפילו בטרגדיות עתיקות ("קוריולנוס" של הבימה היה מצוין), אבל במקרה של "אנטיגונה" התוצר פשוט יוצא רע.
אפשר להבין את העניין של בן משה להפוך את המחזה לבן זמננו כדי להבהיר נקודה, אלא שזה פשוט לא הכרחי והצורך להאכיל את הצופה בכפית מעורר אפילו אנטגוניזם מסוים. אם ציפינו שהישועה תבוא מהשחקנים, הרי שגם כאן נכונה לנו אכזבה. לפעמים שחקנים טובים מרימים עיבוד פחות טוב. שפריר עשה את זה בלא מעט הצגות, אבל כאן הוא לא מצליח להדליק את הניצוץ. יוסי עיני, היועץ הצבאי לקראון, לא מורגש כלל והחינניות של אור לומברוזו הולכת לאיבוד מאחורי היובש בתפקידה. לא מצאתי את עצמי מזדהה עם אנטיגונה בשום שלב, ממש לא אכפת לי אם היא תחיה או תמות וללומברוזו יש חלק נכבד בכך. היחידים, לדעתי, שהותירו חותם מסוים הם איתי שור בתפקיד השליח המפוחד ושחר נץ כהימון, בנו של קראון, שבניגוד לכל שאר הדמויות מצליח לייצר אמפתיה.
אפשר היה לצפות ליותר יצירתיות בהעלאה מחודשת של "אנטיגונה", במיוחד מבמאי מנוסה כמו בן משה, אולם התוצאה הסופית מאכזבת מכל האספקטים. התרגום המצוין והנגיש של בוזגלו הוא נקודת אור, אבל בשביל תרגום לא הולכים לראות הצגה, גם אם היא אורכת רק שעה.
שורה תחתונה: 2 כוכבים