עד השנה האחרונה, השחקנית האוסטרית ולרי פכנר לא היתה שם מוכר במיוחד, אבל בתריסר החודשים החולפים היא הפכה לאורחת קבועה על השטיחים האדומים. בתקופה זו, ראינו אותה בשני סרטים שהשתתפו בתחרויות הרשמיות של שניים מן הפסטיבלים החשובים בעולם. בתחילה כיכבה ב"האדמה מתחת לרגלייך", שזכה באחד הפרסים המרכזיים בפסטיבל ברלין, ולאחר מכן ב"חיים נסתרים", שהוקרן בפסטיבל קאן.
את הסרט ביים טרנס מאליק, מי שהפך בזכות "ימים ברקיע", "עץ החיים" ואחרים לאחד הקולנוענים המהוללים בדורנו, והוא עוסק בסיפורו של האוסטרי פרנץ יגרשטטר, חוואי פשוט וירא שמים שהפך לקדוש מעונה לאחר שסירב להישבע אמונים להיטלר במהלך מלחמת השנייה. פכנר מגלמת את זוגתו ואם ילדיו, פאני, שעוברת עמו את הוויה דולורוזה הזו.
מאליק, או כפי שהשותפים שלו לעבודה מכנים אותו, "טרי", הוא אמריקאי; אוגוסט דיהל, שמגלם את יגרשטטר, גרמני; כך שפכנר למעשה היתה האוסטרית הבולטת בצילומים. "אפילו שאני בת עמו של הגיבור, לא כל כך הכרתי את הדמות שלו", היא אומרת בריאיון המתקיים בריביירה לאחר הבכורה העולמית של הסרט. "הכרתי מחזה על אודותיו וסרט אחר שעשו עליו פעם, אבל הוא לא איזה גיבור לאומי שמדברים עליו. כמשתמע מהשם 'חיים נסתרים', זה סיפור די נסתר. המעטים ששמעו עליו באוסטריה, לא ראו אותו באור חיובי. עד שנות השמונים, רובם הסתכלו עליו בתור בוגד או בתור קוריוז. רק אחרי שפורסמו ההרהורים שכתב בכלא ההתכתבויות שלו עם פאני, נקודת המבט שלו השתנה".
גם את קראת את המכתבים האלה?
"כן, זה הדבר הראשון שטרי שלח לי, וזה היה בסיס לעבודה שלנו. אפשר ללמוד מהם הרבה על הגיבורים - הפשטות של החיים שלהם ושל העבודה שלהם, האהבה שהיתה ביניהם, אתה מרגיש שם את הכל".
איך היתה העבודה עם מאליק?
"אף פעם לא התייחסתי אליו בתור אגדה, אלא פשוט כבן אדם שאני צריכה לעבוד איתו. הוא אדם מאוד מעניין. אני זוכרת שבפעם הראשונה שהתקשר אליי, דילגנו על הסמול-טוק ועברנו ישר לדבר על העולם ועל החיים. בתחילת הצילומים היה לנו תסריט, אבל אחרי כמה ימים, זרקנו אותו לפח. הפסקנו לשחק ופשוט התחלנו להיות. המצלמה פעלה בלי הפסקה, כאילו שהיא מצלמת חיים שקורים בלי קשר אליה. יש סצינות שהיינו מצלמים 15 פעם, ולא ידעתי מה ייכנס לתוצאה הסופית ומה לא. גיליתי את זה רק בהקרנה הראשונה".
שלוש הבנות של פרנץ ופאני עדיין בחיים. גם הן צפו בסרט?
"כן, בזמן הצילומים ולפניהם לא פגשתי אותן, כי אני לא מאמינה בשיטת העבודה הזו, אבל נפגשנו לאחר מכן. זה היה מאוד מיוחד, כי בעצם אני מגלמת את אמא שלהן. אנחנו באות מאותו אזור, אז יש לנו אותו דיאלקט באוסטרית והתפתח בינינו קשר חם. ישבנו והחזקנו ידיים, ואחת מהן אמרה לי 'יופי, השחקן שמגלם את אבא שלי חתיך'. הסרט דובר אנגלית וההקרנה הראשונה היתה בלי כתוביות, אז אני שימשתי מתורגמנית. הן אמרו לי שאהבו מאוד את מה שראו וזה שימח אותנו".
כאוסטרית שמשחקת דמות אוסטרית, לא היה לך מוזר לשחק באנגלית?
"בהתחלה, כן. שאלתי את עצמי 'למה לעזאזל?', אבל עם הזמן זה הרגיש לי טבעי. הסרט לא עוסק בשפה, אלא בדברים אחרים. באותה מידה, הדמויות גם היו יכולות לדבר כל שפה אחרת, אפילו סינית".
את חושבת שלסיפור הזה יש רלוונטיות מיוחדת בימינו?
"בוודאי. קורע את לבי שאחרי כל מה שעבר על הוריהן, הבנות של פרנץ ופאני צריכות להיות עדות לעלייה המחודשת של הימין הקיצוני. זה גורם לי לרצות לצעוק שזה לא יכול להיות. זה גם גורם לי להבין כמה חשוב לא לשכוח לעולם וללמוד מהעבר כדי שזה לא יקרה שוב. אני חושבת שאי אפשר לצפות בסרט בלי לחוש הזדהות עם הדמויות, ואני מאמינה שיהיה לו אימפקט על אנשים".
בעניין קצת משמח יותר, איך היה לצלם את כל הסצינות בטבע?
"זה היה מעניין. מהסבים שלי ומעלה, כל הדורות הקודמים במשפחה שלי היו חוואים, אז היתה כאן סגירת מעגל. במובן מסוים, נכנסתי כאן לעורה של סבתא שלי. כל החיים אני חיה בעיר, והיה מרענן לחיות בחווה ולהתחבר לטבע. הנופים היו כל כך יפים, זה היה כמו לחיות בתוך גלויה. החוויה הזו גם עזרה לי להתחבר לדמות, כי אני חושבת שהעוצמה הרוחנית שיש בה באה מהאדמה. זה לא משהו מיסטי, אלא מאוד טבעי"
