סיפור האהבה בין הקהל הישראלי לבמאים הצרפתים אריק טולדנו ואוליביה נקש נמשך כבר שנים ומתפתח בכיוונים שונים ומשונים. סרטם "מחוברים לחיים" היה אחד הלהיטים הגדולים של העשור האחרון, ועכשיו זוכה לעיבוד בימתי בקאמרי, שמסתמן כהצלחה גדולה גם כן. בקרוב יעלה בטלוויזיה הצרפתית עיבוד שהם מפיקים ל"בטיפול", ובינתיים אפשר ליהנות מהסרט החדש שלהם, "יוצאים מן הכלל", שעלה אצלנו למסכים בסוף השבוע האחרון בהפצה מסחרית רחבה, לאחר שנהנה מתגובות חמות בהקרנות טרום בכורה.
הלהיט הזה נבחר לנעול את פסטיבל קאן האחרון, שבר קופות בצרפת ובינתיים סחט גם פוסט מפרגן מיאיר לפיד. עלילתו נשמעת כמו התחלה של בדיחה: יהודי וערבי יוצאים להפוך את העולם למקום טוב יותר. אלא שמדובר בסיפור רציני ביותר: סיפורם של צרפתי חרדי וצרפתי מוסלמי, המנהלים עמותות שמסייעות לצעירים על קצה הספקטרום, כאלה שהרשויות הפקירו. "אנחנו מלווים את הארגונים הללו כבר הרבה שנים ותמיד רצינו לעשות עליהם סרט, אבל חשבנו שהפרויקט גדול עלינו, ולפני ההצלחה של 'מחוברים לחיים', אין סיכוי שהיינו משיגים מימון לעסוק בסוגיה כזו", אומרים השניים בריאיון לוואלה! תרבות. "לפני כמה שנים ביימנו סרט תיעודי קצר על הנושא, ואז החלטנו לעשות גם סרט עלילתי".
את מנהלי העמותות מגלמים ונסן קאסל ורדה קטב, שניים מהשחקנים המובילים בצרפת, אבל את הצעירים מגלמים שחקנים לא מקצועיים, כמעט כולם על הספקטרום בעצמם. אחד הבולטים שבהם הוא בנג'מין לזייה, המגלם את ג'וזף, צעיר אוטיסט שמתקשה להשתלב בחברה ונוהג לסבך את עצמו ואת מלוויו בשל חיבתו הכפייתית לאזעקות חירום. "כשליהקנו אותו, אמא שלו אמרה לנו שהיא לא ממליצה על זה, אבל אחרי כמה ימים, היא התקשרה ואמרה - 'תשאירו אותו אצלכם, הוא עושה דברים שלא עשה 29 שנה'", הם מספרים. "אחד הרופאים הסביר לנו שהצעירים הללו משתלבים איתנו היטב, כי בעשייה קולנועית יש משהו נורא אוטיסטי, בגלל שכל הזמן חוזרים על אותם ריטואלים".
היחיד שמגלם דמות על הספקטרום ואינו כזה במציאות הוא שחקן בשם מרקו לוקטלי, אבל גם לו יש קשר לנושא, שכן אחיו אוטיסט. "לא היתה לו כל כך תקשורת עם אח שלו, והוא רצה לעשות את הסרט כדי לחזק אותה ולהתקרב לאחיו - מה שאכן קרה בסופו של דבר, זה היה מאוד מרגש", אומרים הבמאים.
העבודה עם השחקנים היתה שונה מאשר בסרטים קודמים?
"בדרך כלל, בצילומים, כל הצוות מתגייס בשבילנו. הפעם, זה היה הפוך: אנחנו התגייסנו בשביל השחקנים. עבודת ההכנה היתה ארוכה הרבה יותר מאשר בדרך כלל. עבדנו עם השחקנים במשך חודשים ויצרנו קשרים של אמון, בינם לבין עצמם ובינינו. התמסרנו לחלוטין לרצונות שלהם ותמיד אמרנו, שאם יהיה יום שבו הם לא ירצו להצטלם, אז לא נצלם".
ונסן קאסל בדרך כלל משחק אנשים מרושעים. כאן, הוא נחמד מתמיד. למה ליהקתם דווקא אותו?
"ידענו שזה הימור, אבל גם ידענו שיש בו צד פחות אפל ורצינו להאיר אותו. בחרנו אותו עוד לפני שכתבנו את התסריט, ולשמחתנו הוא הסכים מיד, וכתבנו את הדמות במחשבה עליו. ידענו שיש בו עוצמה שיכולה לעורר אמפטיה".
מה למדתם מהעבודה על הסרט הזה לעומת סרטים קודמים?
"באיזו מידה אפשר להפוך מגבלות ליתרונות. עבדנו כאן עם שחקנים לא מקצועיים, בזירות התרחשות לא אידיאליות, אבל זה רק גרם לנו להגדיל ראש, לחשוב יותר, לצאת מאזור הנוחות. אנחנו מעדיפים את זה ככה על פני צילומים באולפן, כשאפשר לעשות כל מה שרק רוצים ולא צריך לאתגר את עצמך".
כמו גיבור הסרט, גם טולדנו ונקש יהודים. יש להם קשר חם לישראל ומשפחה ענפה כאן, וטולדנו אפילו מדבר עברית לא רעה בכלל - בעשור שחלף מאז נפגשנו לראשונה, היא הלכה והשתפרה והפכה לשוטפת כמעט לחלוטין. השניים ביקרו פה לקראת צאת סרטם הקודם, "סה לה וי", ועשו זאת גם לכבוד "יוצאים מן הכלל". היה להם חשוב מאוד להתרשם מן התגובות של הקהל המקומי.
התקשורת הישראלית מזלזלת בשניים, בצורה שמדיפה לא פעם ניחוח של גזענות כלפי המוצא היהודי-ספרדי שלהם, אבל הקהל, כרגיל, חושב אחרת. בהקרנות הטרום-בכורה כאן ניכרת התרגשות רבה, בעיקר אצל צופים וצופות שילדיהם עצמם על הספקטרום. אלה אומרים לשני הבמאים כי מעולם לא ראו על המסך הגדול תיאור כה ריאליסטי של הסוגיה. "עד עכשיו, כל הסרטים היו כמו 'איש הגשם', תמיד תיארו אוטיסטים כדמויות עם איזשהו כישרון יוצא דופן", הם אומרים בתגובה לכך. "'יוצאים מן הכלל' מצייר תמונה ריאליסטית ומורכבת יותר".
הסרט מתאר כיצד יהודי ומוסלמי עובדים יחד. היה לכם חשוב להעביר מסר של דו-קיום?
"ברור שהסוגיה המרכזית בסרט זה הצעירים שעל הספקטרום, אבל ברור גם שרצינו להגיד משהו על דו-קיום. הסיפור הזה מוכיח שאם אנשים עובדים באותו כיוון בשביל אותה מטרה, אז אין את כל השטויות האלה, יהודי או מוסלמי. אפשר לעשות משהו. לא יודע אם שלום, אבל משהו. תמיד מדברים בסרטים על מה שלא עובד. בלי להיות נאיבים, רצינו להראות את הדוגמאות למה שכן עובד. שני מיליון איש ראו את הסרט בצרפת, אז מבחינה סטטיסטית הגיוני שיותר מוסלמים ראו אותו מיהודים, ובאמת קיבלנו לא מעט תגובות של צופים מוסלמים שאמרו לנו 'תודה שהראיתם שיש תקווה'".
ואיך העבודה המשותפת ביניכם? למה חשוב לכם תמיד לעבוד יחד?
"יש משפט מאוד יפה שאומר שאם רצים לבד, מגיעים מהר, אבל אם רצים יחד, מגיעים רחוק. שיתוף הפעולה בינינו מוחלט. אנחנו עושים הכל יחד. אין בינינו חלוקת עבודה. זה לא שאחד כותב ואחד מלהק, או שאחד כותב את הסצינה הזו ואחד כותב סצינה אחרת. בסופו של דבר, אנחנו כבר לא זוכרים מי כתב מה".
ולמרות שנוטים לזלזל בכם, בסרטים שלכם תמיד יש משהו קולנועי מאוד.
"אנחנו בראש ובראשונה רוצים לעשות קולנוע. אנחנו קודם כל חושבים על הצופה ולכן חושבים היטב איך ואיפה נעמיד את המצלמה. מסרט לסרט, אנחנו הולכים ומתפתחים ונהיים מלוטשים יותר. אנחנו רוצים להסעיר אנשים. שיאהבו את הסרט שלנו, שישנאו אותו - העיקר שלא יהיו אדישים".
ובכל זאת, סרט הוא גם מסמך פוליטי מבחינתם?
"אנחנו לא פוליטיקאים, אבל אין ספק שזה הסרט הכי מחויב חברתית שלנו. הצעירים האלה על הספקטרום היו בחור שחור. רצינו להזיז דברים ונראה שהם זזים. היתה הקרנה של הסרט בפרלמנט הצרפתי. הנשיא ראה אותו וגם הממשלה, והם הודיעו שהם הולכים להקצות תקציבים חדשים וגדולים מתמיד לנושא".
הגיבור היהודי של הסרט מאוד לחוץ חתונה ומחפש שידוך. במציאות, הוא מצא?
"לכאורה, כן, אבל אתמול שאלנו אותו והוא עשה פרצוף, אז כנראה שזה לא כל כך מסתדר. נראה לי שהתשובה תלויה ביום שאתה שואל אותו. מה שכן, בזכות הסרט, כל התקשורת הצרפתית יודעת עכשיו מה זה שידוך".
הייתי חייב לשאול, איך עבדתם על המוזיקה לסרט? היא מאוד מרגשת.
"אנחנו לא עובדים עם מלחין קבוע. זה מאוד נדיר שבמאי יוצר שיתוף פעולה הרמוני עם מלחין. לבוא למוזיקאי עם דימויים ולהגיד לו 'עכשיו תמצא להם את המוזיקה המתאימה', זה לא פשוט. בפעם שעברה עבדנו עם הישראלי אבישי כהן והפעם עם הרכב הגרמני בשם Grandbrothers. יש במוזיקה שלהם משהו ריטואלים רפטטיביים שמשתלב היטב עם העיסוק באוטיזם".
איך זה שהמצב בצרפת נהיה יותר ויותר רע, והסרטים שלכם תמיד אופטימיים?
"יש מספיק במאים צרפתים שמדברים על דברים רעים. אנחנו מעדיפים לדבר על תקווה. פעם פגשנו את וודי אלן. הוא אמר לנו שאהב את 'מחוברים לחיים' ואז הוסיף 'אני אשכנזי פסימי, אתם ספרדים אופטימיים".
