יום לפני יום הולדתו ה-25 הוציא דיוויד בואי את אחד השירים החשובים בקריירה המרשימה שלו, "Changes". היצירה, בעלת מסר קבלת האחר והמוזר, הפכה לאחד מהמנוני הרוק הגדולים ביותר אי פעם, כמו גם לזה שעמו פרץ בואי לאמריקה. אם זה לא מספיק, "שינויים" גם היה לסנונית שבישרה על אחד מהרגעים הגדולים בתרבות הפופולרית, כשחצי שנה לאחר מכן בואי הוציא את "זיגי סטארדאסט" האלמותי.
כמעט חצי מאה עברה וג'סטין ביבר, עכשיו גם הוא בן 25, מוציא את אלבומו החמישי, שנקרא, כנראה באופן לא מודע, "Changes". אין שום סיכוי שבעולם ש"שינויים" של בן ה-25 הקנדי יהיה משמעותי ברמה שמדגדגת את מה שהאנגלי המנוח עשה באותו גיל. מספיק להאזין למילים של שיר הנושא כדי להבין שהשינויים שביבר לכאורה עובר הם לא ממש שינויים. למעשה הוא מציין רק שניים כאלו בשיר. "לפעמים אני הולך לישון מוקדם" ו"לפעמים אני מחייך כאילו הכל בסדר, אפילו שבפנים אני עצוב". וואו, באמת.
"Changes" מגיע ארבע ומשהו שנים אחרי אלבומו הקודם של ביבר, "Purpose", אחת מהברקות הפופ הגדולות של העשור האחרון. ביבר, שהחל את הקריירה כילד פלא מתקתק בגיל 13, הפך עם "Purpose" מ-2015 לגבר צעיר ורלוונטי. השירים באלבום הוכיחו שביבר מחובר לחיים של שאר בני ה-20 במערב, כשהוא חי בבלבול, יוצא, נפרד, עושה הרבה סקס, מחפש את עצמו, מתקעקע ומנסה להבין את מקומו בעולם. זה התקבל בצורה היסטרית. ביבר של גיל 20 היה קולו של הדור והוא היה בכל מקום.
בזמן שעבר בין "Purpose" ל-"Changes" ביבר לא עבד קשה מדי, אבל גם לא ממש נח. ביבר הפך בתקופה הזאת לסוג של ג'וקר. מישהו שמגיח פעם בכמה חודשים, שר בית באיזה שיר של מישהו אחר והופך אותו ללהיט בין-לאומי עצום. כך היה עם "Cold Water" של מייג'ור לייזר ב-2016, "Despacito" של לואיז פונזי ו-"I'm the One" של דיג'יי חאלד מ-2017, ועם "Bad Guy" של בילי אייליש ו-"I Don't Care" של אד שירן בשנה שעברה. כל אלו היו פצצות, אבל אף אחד מהם לא בישר על מה שצפוי מביבר באלבומו החדש והלא ממש פופי. אולי גם מכאן השם שלו, "שינויים".
מי שניסה להבין למה הזמר לא הוציא אלבום תקופה כל כך ארוכה, קיבל את התשובות בסדרת רשת תיעודית על ביבר שעלתה ביוטיוב בסוף ינואר. הסדרה מתארת בתחילתה את הליך חזרתו של ביבר להקליט. ההשתהות בין האלבום הקודם לחדש מוסברת בדיכאון שחווה. הפרקים היותר מאוחרים מלווים את מערכת היחסים החדשה של ביבר עם היילי בולדווין, עכשיו כבר היילי ביבר. החל מההיכרות, דרך ההכנות לחתונה ועד לאירוע עצמו שנערך לפני כחמישה חודשים.
בשיא הבאזז על הסדרה, כשבפרקים שלה נחשפים אט-אט חלקים משירי האלבום החדש, יוצא עכשיו גם האלבום המלא. "שינויים" כולל כמות אדירה של 17 שירים שנמתחים על פני כולה 51 דקות. "שינויים" די שונה ממה שתרגלנו אליו מביבר. האלבום שקט יחסית, עם ביטים אפלים, שירי אר-אנד-בי רגועים. למעשה אין כאן אף שיר שהוא פצצת פופ מרימה כפי שהתרגלנו ממנו. את האלבום הפיק בצורה אלגנטית מי שכבר שלושה אלבומים צמוד לביבר ביצירה, ג'ייסון "Poo Bear" בויד.
למרות המעורבות האינטנסיבית של בויד ביצירה של ביבר, נראה שאת נושאי השירים באלבום החדש לא הוא בחר. ביבר הוא הכותב הראשי של כל השירים ב"שינויים". רובם של הקטעים באלבום, שיצא בדיוק בוולנטיינז דיי, הם שירי אהבה להיילי. במשך כמעט כל האלבום מנסה ביבר לתאר את מה שהוא מרגיש כלפי אשתו. למרבה האכזבה, אין כאן ממש תובנות על האהבה שלהם. הכתיבה של ביבר לא מתעלה הרבה מעבר לתיאורי רגשות שטחיים. בחלק מהשירים אנחנו זוכים לתיאורי חיצוניות ובחלקם אף לתיאורים, אמנם מרומזים, אבל די דוחים, של המין ביניהם. זה קורה, לדוגמה, ב-"Come Around Me", השיר השלישי באלבום. "מי לימד אותך לנהוג על הילוכים?", ביבר שואל ומהר מאוד מבינים שלא מדובר על הידית ברכב כשהוא ממשיך ב"את משתטה עם זה/ אוהב את הדרך שאת משתטה עם זה/ ואת הדרך שאת זזה/ זזה על הברכיים שלי/ אוהב את הדרך שאת זזה עם זה". בעעע.
הלהיט הראשון מהאלבום, "Yummy", גם לא עשה יותר מדי כבוד להיילי. השיר אמנם הפך לאתגר די מצליח בטיק-טוק, אבל הוא רדוד. "יאמי", הוא למעשה תיאור של ביבר למראה של זוגתו. טעימה, בתרגום חופשי. זה יכל להיות מתוק, אם היינו שומעים שמעבר ל"יאמיות" יש גם תוכן, אבל ביבר לא מגיע בשום שלב לתיאור של עומק במערכת היחסים שלו.
גם כשביבר מביא אורחים לאלבום, הם לא משנים את המצב. קואבו, לדוגמה, שמתארח ב-"Intentions", הסינגל השני והדי מוצלח, לא מביא איתו יותר מדי. הוא נשמע כאילו הוא מדקלם את מה שביבר אמר לו להגיד כמו שבוי עם אקדח שמכוון אליו. קצת פספוס. תחושה דומה מתקבלת גם מפוסט מאלון ומ-Clever שמתארחים ב"Forever". במקום שהאורחים ישדרגו את השיר או יתנו לו טוויסט מעניין, הם פשוט נבלעים בתוכו.
לעומת זאת, באופן משעשע, אחד הרגעים הספונטניים היחידים באלבום מגיעים כשטראוויס סקוט מגיע להתארח ב"Second Emotion". נראה שסקוט לא משתף פעולה עם החיבור המאולץ והוא פשוט מקשקש שטויות בבית שניתן לו לשיר. אין שום היגיון במה שהוא שר שם, ואם כבר יש, אז מצב שהוא קורא שם להיילי "ביץ'". אופס. שיתוף הפעולה המוצלח באלבום מגיע ברצועה אחר כך, בדואט "Give Me" עם הזמרת קיילני, בלדה רומנטית קצת ביזארית, קצת מתוקה. מהרגעים היפים באלבום. למרבה הצער, השיר שאחריו, "E.T.A", הוא אחד הגרועים באלבום.
ארבעה שירים נוספים אחר כך מסתיים האלבום עם גרסה נוספת של "יאמי" שזהה אחד לאחד לקודמתה ברצועה מספר 5 באלבום, חוץ מהעובדה שהיא מארחת לאחד הבתים את הזמרת הדי אנונימית סאמר ווקר. זאת החלטה מיותרת שנראה כי המטרה שלה להשיג עוד הזרמות לשיר כדי שיקפוץ במצעדים. החלטה צינית לאמן בסדר גדול כמו ביבר, שלא לומר בזויה. מה שבטוח, זאת לא החלטה אמנותית.
מעבר לזה, למרבה האכזבה, באלבום אין שום אזכור לאקסית המיתולוגית סלינה גומז, שמערכת היחסים של ביבר עמה נמשכה כמעט עשור והסתיימה לפני פחות משנתיים. מי שבכל זאת מחפש מה קרה שם, יכול לפנות לגומז, שהוציאה לפני חודש את אלבומה החדש "Rare". השירים באלבומה של גומז עוסקים לא מעט בביבר ובפרידה שלהם, בעיקר הלהיט הענק מתוכו "Lose You To Love Me".
התחושה היא שבנקודת הזמן הנוכחית, ביבר מאבד מהקרדיט שהוא זכה לו ב-"Purpose" כמייצג של הדור. באלבום הקודם הסטטוס הסלבריטאי שלו לא מנע ממנו מלהיות עוד בן 20 מבולבל שקל להזדהות איתו. עכשיו הוא הופך לנשוי בן 25, מפורסם, עשיר, ממוסד. הרבה פחות מאפיין לבני גילו כיום בעולם המערבי. מעבר לזה, מעריצותיו השרופות של ביבר עלולות לחוש אנטגוניזם מביבר המאוהב עד עיוורון. מעריצים מפנטזים על האלילים שלהם, וכל המושי מושי של ג'סטין להיילי עלול להיות קצת Turn Off.
"הזמן עשוי לשנות אותי, אבל אני לא יכול להתחקות אחרי הזמן", בואי סיים את "Changes" שלו בצורה מתריסה. ביבר, לעומתו, מסיים את שירו בעל אותו השם בצורה כנועה באומרו ש"אנשים משתנים, הנסיבות משתנות, אבל אלוהים נשאר אותו דבר". זה תמצית ההבדל.
עוד אלבום שיצא לאחרונה וראוי להתייחסות הוא "Music to be Murdered by", אלבומו ה-11 של הראפר אמינם. אין המון חדש במה שאמינם עושה. המוזיקה שלו נשמעת בדיוק כמו שהיא נשמעת כבר למעלה משני עשורים. למרות זאת, ההצלחה הנמשכת שלו היא לא פחות מפנומנלית. האלבום כבש את פסגת כל מצעדי המכירות החשובים ו"גודזילה", הסינגל הראשון (עם Juice WRLD) הפך לאחד מהלהיטים הגדולים של תחילת השנה.
ההצלחה הבלתי נגמרת של אמינם היא תופעה יוצאת דופן. בזמן שרוב אמני הניינטיז נמחקו, הוא ממשיך בשלו בשיא הכוח. בשבוע שבו אמינם כבש את המקום הראשון במצעד הבריטי עם "גודזילה", הגיל הממוצע של האמנים במקומות 10 עד 2 היה 25 שנים. הגיל של אמינם כמעט כפול, עם גיל 47 מאחוריו. בלתי נתפס. אמינם אמנם נעזר בעצמו בצעירים ממנו באלבומו, עם אורחים כמו אד שירן הנדחף, הראפר אנדרסון פאאק או הזמרת סקיילר גריי, אבל מעל כל אלו - ברור שאמינם הוא המלך.
לפני 18 שנה, הפט שופ בויז הוציאו שיר פרודי על אמינם כדי ללעוג לו על כל מיני הערות הומופוביות שהופיעו בשיריו. השיר נקרא "The Night I Fell In Love" והוא סיפר על רומן בין מעריץ לבין הראפר האהוב עליו, כשהרמזים בשיר הבהירו שמדובר באמינם.
שבוע אחרי שאמינם הוציא את אלבומו חזרו גם הפט שופ בויז עם אלבום חדש, ה-14 בקריירה שלהם. בניגוד לאמינם, הבויז כבר לא ממש בשיא הצלחתם. עבר כבר עשור מאז שהצליחו להנפיק להיט. למרות זאת, האלבום שנקרא "Hotspot" הצליח לרגש לא מעט ממעריציהם, שרואים באלבום המשך לקו שהצמד נקט בו בתחילת הניינטיז. שני הסינגלים הראשונים ממנו היו שיתופי פעולה לא רעים. "Dreamland" ביחד עם Years & Years המעולים, שנשמע קצת גנוב מפאלקו, ו-"Burning the Heather" הנוגה ביחד עם ברנרד באטלר, גיטריסט סוויד בשני אלבומיהם הראשונים.
מה שמקסים באמנים מבוגרים כמו אמינם או הפט שופ בויז, זה שממרום גילם הם לא מפחדים להגיד מה שהם רוצים על מי שהם רוצים. פוליטיקה או תקינות פוליטית? את זה תשאירו לצעירים. הזקנים יכולים לטנף בלי חשבון ובלי שזה ישפיע על הקריירה שלהם. כך שזורה המון ביקורת חברתית ב-"Hotspot", שמגיעה לשיאה כשהאלבום מסתיים עם הקטע המקפיץ "Wedding in Berlin". שיר הדאנס הפומפוזי אמנם מינימליסטי במילותיו, אבל במעט הוא אומר המון. הקטע מפאר די בפשטות את הליברליות כיום בברלין, כשבהלל הידוע הזה צריך להבין את הסאב-טקסט. השיר יצא בשבוע שבו בריטניה עזבה את האיחוד האירופי, ובעיתוי הזה הקטע הופך להיות מסתם שיר הערכה לבירה הגרמנית לסוג של התרסה להסתגרות הבריטית בעידן הברקזיט. מבריק.