תיראו מופתעים: מתוך שני הסרטים הארוכים היחידים תוצרת הארץ שמוקרנים בפסטיבל ברלין, אחד עוסק בשואה ואחד בכיבוש.
סרט השואה הוא הדוקו "שפר הולך להוליווד", שיוקרן מחר ונסקור אותו בהמשך. סרט הכיבוש הוא "מראה" של רענן אלכסנדרוביץ', דוקומנטרי גם כן, שכבר הוצג בישראל בפסטיבל דוקאביב וכאן מוקרן במסגרת הפורום, המתמקדת ביצירות מאתגרות אמנותית.
מדובר למעשה בסרט בתוך סרט בתוך סרט. יש בו שתי דמויות: הבמאי ושפנית הניסיונות שלו, סטודנטית אמריקאית עם שורשים ישראלים ואהדה לישראל. הוא מקרין בפניה סרטונים העוסקים בסכסוך. חלקם צולמו בידי בצלם וחלקם בידי ארגונים מהצד השני של המפה הפוליטית. היא צופה ומגיבה, וכמה חודשים לאחר מכן הוא מזמין אותה שוב, והפעם לצפות הן בחומרים בהם כבר צפתה והן בתגובות שלה. האם, לאורך התהליך, הפרספקטיבה שלה תשתנה?
מן הסרט המרתק הזה עולות כמה תובנות ושאלות. חווית הצפייה של המתבוננת, המחפשת מניפולציות בכל צד של המסך, ממחישה כי דווקא מודעות היתר שלנו, הציניות המודרנית והרגישות לכוחם של הדימויים מונעים מאיתנו לפעמים לראות את האמת הפשוטה ואת הדברים כהווייתם.
נוסף לכך, הסרט חותר תחת עצמו ומוכיח שלו ושכמותו אין בהכרח שום השפעה. ויש כאן גם שכבה נוספת: אלכסנדרוביץ' נהנה מפריבילגיה כפולה, הן כבמאי שעושה ניסויים באחרים והן כגבר לבן ומבוגר יותר ממי שעומדת מולו. הוא משוכנע כנראה שהיא תשתכנע בקלות, אבל מגלה שהכוח שלו הרבה פחות גדול ממה שהיה רוצה להאמין.
לאחר ההקרנות בברלין, יוצג "מראה" בסינמטקים בישראל וישודר ב-HOT 8. זאת גם ההזדמנות לשבח את הערוץ, שכזכור הקרין מוקדם יותר השנה את "לאה צמל, עורכת דין" ואין לו מורא מעיסוק בנושאים רגישים פוליטית - לא משהו מובן מאליו בימים אלה.
דוקו מסקרן אחר עם נגיעה מקומית שהוקרן בפסטיבל, והפעם בהקרנת בכורה עולמית, הוא "גולדה מריה". הסיפור שלו הולך ככה: לפני כחצי יובל, המפיק הצרפתי פטריק סובלמן צילם את עדותה של סבתו שורדת השואה. הוא עשה זאת למטרות משפחתיות בלבד ולא תיכנן להשתמש בחומרים, אך בשנים האחרונות גמלה בלבו ההחלטה להפוך אותם לסרט. זאת עשה בסופו של דבר יחד עם בנו, קולנוען צעיר בשם הוגו, שלקח את עשר השעות שהוקלטו והפך אותו למסמך דוקומנטרי באורך של שעתיים, בו כל שנייה אחת מצמררת מן האחרת.
זה לכאורה סרט פשוט להפליא: במסורת "שואה" של קלוד לנצמן, אין בו כמעט קטעי ארכיון, אלא רק את פניה וקולה של גולדה, אישה שפסע היה בינה למוות בגיל צעיר, אבל שרדה כדי לספר והאריכה ימים עד גיל 102. מול יצירות גרוטסקיות כמו הסדרה השנויה במחלוקת "ציידים", הלהיט זוכה האוסקר "ג'וג'ו ראביט" ו"שיעורים פרסיים" שהוקרן כאן והבאיש את המסך, ניצב המסמך ההגון והמטלטל הזה, שמשמר את זיכרון השואה בלי לצעוק לתשומת לב ובלי גימיקים ילדותיים, ודווקא בגלל זה מקומו בפנתיאון.
סביר להניח כי הסרט יוקרן בהקדם בישראל. בינתיים, הקרנת הבכורה שלו כאן היתה מרגשת, וכמובן שמיקומה הברלינאי טען אותה במשמעויות נוספות. בסיומה פנתה אחת הצופות לבמאי וסיפרה לו כי לא מזמן גילתה שהוריה היו נאצים, והיא מצטערת שלא הקליטה את עדותם גם כן, כי עכשיו כבר מאוחר מדי. וכך, שמונים שנה אחרי המלחמה, בת של נאצי ונין של שורדת שואה עמדו בגרמניה ובכו ביחד ולחוד על מה שהיה ועל מה שכבר לא יהיה. גם זה נושא לסרט.
נקודה ישראלית מפתיעה היתה גם ב"סיבריה", שיתוף פעולה נוסף של הבמאי הפרוע אבל פררה והכוכב ווילם דפו, שהוקרן במסגרת התחרות הרשמית. אל תצפו להסבר מה קורה כאן, כי אין עלילה של ממש אין: רק רצף של סצינות מסויטות, שהאחרונה שבהן מציגה משום מה דמות של דג המדבר בעברית ובטון של סוכן מוסד. סוסים שמדברים עברית, אין; דגים שעושים זאת - דווקא כן.
דגים מדברים הם מוטיב חוזר השנה בפסטיבל. אחד כזה הופיע כמובן גם ב"פינוקיו", העיבוד החדש ודובר האיטלקית שהתקין מתאו גארונה ("גומורה"), בכיכובו של רוברטו בניני כג'פטו. הסרט, שהוקרן מחוץ לתחרות הרשמית, מתגלה כאדפטציה נאמנה להפליא לספר, השומרת בקנאות גם על הברוטליות והדידקטיות שלו. יש בה הרבה תשוקה, אבל ערכי ההפקה שלה אינם גבוהים מספיק, ומבחינה ויזואלית, התוצאה פשוט נחותה ומזכירה תוצרים סוג ז' כמו "טרול 2".
הסרט כבר יצא באיטליה והיה שם להיט גדול, אבל אפשר להבין למה בשלב זה אין לו הפצה בישראל - לא כל כך ברור מי קהל היעד שלו, כי הוא מפחיד מדי לילדים וילדותי מדי למבוגרים.
מהיום והלאה, הפסטיבל יתנהל גם בצל פסק הדין במשפט ויינשטיין, ללא ספק אחד הרגעים המשמעותיים בהיסטוריה העכשווית של הוליווד. היום תתקיים בפסטיבל מסיבת עיתונאים בנוכחותה של הילרי קלינטון, המקדמת כאן סדרה תיעודית חדשה על אודותיה, וכמי שיודעת טוב מכולם מהי גבריות רעילה, יהיה מעניין לשמוע את נקודת מבטה על הרגע ההיסטורי הזה.