סרטים על הפרברים בצרפת נוטים להיות אלימים וקודרים. "עושים שכונה", שעלה כאן בסוף השבוע האחרון, מציג את הנושא מזווית אחרת - קלילה ואף אופטימית. לאור זאת, אפשר לחשוד כי היוצר שלו אינו אלא אאוטסיידר נאיבי, אך למעשה מדובר במוחמד חמידי, שנולד בפרבר בונדי, הנחשב לאחד הקשים והטעונים מבחינה סוציו-אקונומית, ומכיר את החומרים היטב ומקרוב.
חמידי עבד כמורה ופעיל חברתי וב-2006, בעקבות המהומות החברתיות שהסעירו את צרפתית, הקים בלוג שבו ביקש לבטא את הקול האותנטי של בני המהגרים תושבי הפרברים. כלי התקשורת זכה להצלחה גדולה, ומייסדו עבר מאחורי המצלמה בגיל 39. הוא ביים את "דרכון לאלג'יר", שעסק במשבר הזהות שלו ואז את "הפרה ז'קלין", שהופץ בישראל, ועכשיו מגיע "עושים שכונה" (במקור "Jusqu'ici tout va bien").
מדובר בקומדיה העוסקת בתופעה נפוצה בצרפת: תקנות המיסוי מציעות הקלות מרחיקות לכת לחברות שיעבירו את פעילותן לפרברים, ורבים קופצים על העגלה. חלק עושים זאת בצורה פיקטיבית וחלק על אמת, אבל כך או כך, הדבר מוביל להתנגשות תרבותית, בין פריזאים שהתרגלו לאורות הנוצצים של שאנז אליזה ובין ביתם החדש, שהאווירה בו שונה לחלוטין.
כך קורה גם ב"עושים שכונה", בו מגלם ז'יל ללוש מנהל מפונפן של משרד פרסום פריזאי, שבעקבות ביקורת של רשויות המס נדרש לעבור מיידית עם עובדיו לפרבר הקשוח לה קורנב. "הפרבר הזה מאוד קרוב למרכז פריז ויש אפילו קו מטרו ישיר אליו, אבל כשמגיעים אליו, ההרגשה היא שעוברים למדינה אחרת", מספר הבמאי כשאני פוגש אותו במלון פריזאי בריאיון לקראת צאת הסרט בישראל. "הפריפריק, כביש הטבעת שתוחם את הגבולות של פריז, הוא גבול גיאוגרפי אבל גם מטאפורי. הפרברים זה הארץ שמעבר להרים, האנשים שונים לחלוטין וגם התנאים".
הסרט מתאר כיצד הפריזאים בפרנויה מוחלטת כשהם מגיעים לפרברים. זה באמת כך או שזה מוקצן בכוונה?
"זה באמת כך. שמעתי על חברות שעם המעבר לפרברים שלהם, נתנו לעובדים כל מיני הנחיות - למשל, אל תוציאו את הסמארטפון שלכם ברחוב, אל תבקשו אש כדי לא ליצור אינטרקציות עם המקומיים וכדומה. כמובן שלתקשורת יש חלק מרכזי בייצור הפרנויה הזו".
בתקשורת האמריקאית אוהבים להגדיר את הפרברים הפריזאיים כ-No Go Zone.
"חשבתי לקרוא ככה לסרט, אבל אמרתי לעצמי שזה שם עם קונוטציות שליליות מדי ולא רציתי לשחק לידיים של המיתוס הזה. זה סרט קליל ומצחיק וגם אופטימי, שמראה שבסופו של דבר, אפשר לעשות דברים ביחד. אני מאמין גדול בקולקטיב כי אני בא מתוך משפחה גדולה וגם עבדתי בהרבה עמותות, ולמדתי מזה שלכולנו יש אותן בעיות, ויש רק דרך אחת לפתור אותן - ביחד".
לא פחדת לעשות קומדיה על נושא טעון כל כך? נראה לי שבארצות הברית של ימינו אי אפשר היה לעשות סרט כזה.
"תאמין לי שגם בצרפת זה רגיש, אולי אפילו עוד יותר מאשר בארצות הברית. הרי כל הזמן יש כאן מהומות חברתיות אלימות מאוד. חשוב לי לשחק עם סטריאוטיפים, כי אחרת מה הטעם לעשות קומדיה? היא לא מצחיקה אם לא נוגעים בסטיגמות ובדעות קדומות, זה הדינמיט של ההומור. השאלה היא רק הקונטקסט - אם מוציאים מתוך הסרט בדיחה אחת, אולי היא נראית בעייתית. צריך לראות את הסרט במלואו".
עם איזה סטריאוטיפים רצית לשחק?
"יש איזה סטיגמה שכל הצעירים השחורים והערבים הם עבריינים. כמובן שלתקשורת ולתרבות הפופולרית יש חלק בכך, כמו ש'הסנדק' ו'הסופרנוס' השפיעו על הדימוי של איטלקים-אמריקאים. למעשה, רוב תושבי הפרברים בסך הכל רוצים למצוא עבודה ולהוכיח שהם ראויים לה. בתחילת הסרט, הדמויות השונות נראות זו לזו כמו קלישאות וכמו קריקטורות מאיימות, אבל ברגע שהן לומדות להתקרב, כל הגישה משתנה".
והפריזאים לומדים להגיד "ח" כמו שצריך, להגיד "מוחמד" ולא "מוהמד".
"כן, יותר ויותר צרפתים כבר יודעים להגיד 'ח' כהלכה".
ז'יל ללוש שמככב בסרט הוא שחקן ותיק ומוכר, אבל בצידו מככבת קמילה לו, שזה בעצם התפקיד הקולנועי הראשון שלה, והיא מצוינת.
"במקור היא זמרת, ואצל מוזיקאים יש יכולת הקשבה שלא תמיד יש אצל שחקנים שאין להם הכשרה כזו. היא רגילה להיות חלק מקבוצה. לא הכרתי אותה לפני האודישן, ואז גיליתי שהיא פשוט מאירה את המסך. לדעתי היא עוד תגיע רחוק. היא נהדרת".
אתה עדיין בקשר עם הפרה מ"הפרה ז'קלין"?
"כן. יש ב'עושים שכונה' כלב והוא מאותו מאלף חיות שממנו ליהקנו את הפרה. מצבה טוב, היא נמצאת במנזר והרבה ילדים באים ללטף אותה ולשחק איתה".