אפילו אם תכנן את נטישת האולפן, בנט יצא נמושה מול רינה מצליח

(בסרטון למעלה: ריאיון של טל שלו, הכתבת הפוליטית של וואלה! NEWS, עם בנימין נתניהו)

א. לבד מדעתו הלא מכובדת של נתן אשל על קמפיין הליכוד ושרת התרבות, למדנו מעט מאוד בסוף השבוע האחרון, רגע לפני שהקלפיות נפתחות ואזרחי ישראל צריכים להחליט למי הם נותנים את קולם. איזה שעמום: החוויה המייאשת של סבב בחירות שלישי תוך שנה הביאה גם לשחיקת הערך של עיקר המשדרים המקדימים. זפזפתי בין משדרי הבחירות המרכזיים של שני הערוצים המסחריים, "המטה המרכזי" ו"פגוש את העיתונות" עם כלל ראשי המפלגות. איילה חסון ורינה מצליח, מבחינתן, עשו עבודה לא רעה: דרשו תשובות לכל מיני שאלות בוערות. אלא שלעתים קרובות היו אלה אותן שאלות שזכו לאותו מענה. ראשי המפלגות מצאו את עצמם מדברים בו בזמן במקביל בשני הערוצים, ולעתים מזומנות גם עם אותו מסר בלוי מרוב שימוש.

"ביבי מתנהג כאיש מאפיה". "גנץ מסוכן". "לא נשב עם ליברמן", "פרץ מתואם עם נתניהו" - כל הסיסמאות הרגילות, והרבה רכילות פוליטית, מיטב הספינים האחרונים ומבחר ההקלטות של כל הזמנים. מה נעדר, כמעט לחלוטין, מהשאלות והתשובות? מדיניות, תקווה, מהות, מצעים, הבטחות לשיפור חיי האזרחים. זה סימפטום לסיקור הפוליטי בטלוויזיה הישראלית, שמתעניין יותר במה שפוגע, בקמפיין, מאשר במה שנוגע - לאזרחים: תחרות פופולריות, ולא הצבעה גורלית. פלא שנמאס לכולם?

המקרים של נתניהו וגנץ - שני המועמדים השתקנים יחסית מבחינה תקשורתית לתפקיד ראש הממשלה - המחישו זאת ביתר שאת. ככל שהבחירות מתקרבות, השניים נוכחים יותר והופיעו בכמה וכמה במות טלוויזיוניות לאורך סוף השבוע. חדשות 12 אף שכנעו אותם לצלם סרטון תעמולה קצר במסגרת הפורמט בעל השם המטופש "זאת דעתי ואני תומך בה". ואולם, אפילו שהיו להם סרטונים בלעדיים של שני הבכירים, באולפן שישי העדיפו להחביא את שידורם עמוק בתוך המהדורה, בשעה השנייה של המשדר. הם ידעו למה: אין לשניים האלה שום דבר חדש להגיד.

ב. וכשאין מה להגיד, הטלוויזיה מספקת גם מופע מסוג אחר: מפגנים ילדותיים של פוליטיקאים עם חוש דרמטי מפותח. התקשורת אוהבת את ההצגות האלה, ולכן המצלמות חוגגות סוגה חדשה: התמקדות בחילופי המשמרות בין הפוליטיקאים היוצאים ליריביהם הנכנסים, בתקווה שאחד מהם יטנף על השני, או - יותר טוב - יתעלם ממנו באופן שהתכנית לא תוכל. התיאטרון הזה כמובן לא משרת את הצופה, אלא רק את התכנית, שמקבלת רגע טלוויזיוני "אותנטי" של הטלת רפש בניגוד לכל שאר ההשחרות המתוסרטות.

ובכל זאת היה אחד שהתעלה על היתר. בעוד גנץ ונתניהו די שעממו, מה שגנב את ההצגה היה מופע האימים של נפתלי בנט בפגוש את העיתונות. שבועות מספר אחרי ראיון מתוח קודם אצל רינה מצליח, שר הביטחון הפגין עצבנות ועוינות יוצאת דופן למראיינת, עד שזו הוציאה אותו סופית מכליו: כשעומת עם מספרי הקסאמים, פוצץ יו"ר ימינה את הראיון ונטש אותו בחמת זעם, כמי שאינו שולט במזגו.

בין אם בנט איבד את עשתונותיו או תכנן את האפיזודה הפתטית הזאת - הוא יצא ממנה מפסיד, כמי שלא מסוגל להתמודד עם לחץ של מראיינת מציקה. הדבר ניכר שבעתיים בהתחשב בכך שלפניו ואחריו באותה התכנית עמדו כל שאר ראשי המפלגות בפני ביקורת לא פחות נוקבת ואיכשהו שרדו. שר הביטחון אולי ניסה לצאת חזק מול "התקשורת העוינת", אבל התצוגה שלו הייתה לא משכנעת, וזאת הייתה "פגוש את העיתונות" שיצאה עם תמונת ניצחון.

ג. אחרי ההצלחה של התחקיר הקודם בסדרת "העשירים חוקרים את האנשים שמחליפים להם מצעים", ‏בערוץ 12 פמפמו בסוף השבוע קדימון לחלק ב' - "תחקיר הניקיון בצימרים", שישודר השבוע במהדורה המרכזית - באינטנסיביות דומה לפרומואים למשדר הבחירות, כאילו הדברים שקולים לפחות מבחינת סדר היום החדשותי. כך נראית תקשורת שאיבדה לחלוטין את יכולת ההבחנה בין עיקר וטפל, ובעצמה לא בטוחה מה התפקיד המרכזי שלה, או מה הסיפור המרכזי שלה, בשבוע הנוכחי.