להגיד ש"פיגארו" הוא הדמות המפורסמת ביותר בעולם הקומדיה האופראי זה האובייס. כמו להגיד שמייקל ג'ורדן הוא הכדורסלן הגדול בהיסטוריה, שניו יורק היא העיר המדהימה מכולן ו"הסופרנוס" שינתה את הדרך שאנחנו רואים טלוויזיה. זה בנאלי, אבל זה נכון. דמותו של פיגארו מככבת בטרילוגיה של המחזאי הצרפתי פייר בומרשה: הספר מסביליה, נישואי פיגארו והאם האשמה. שלושת המחזות הומחזו על במות התיאטרון והפכו מאוחר יותר ליצירות אופראיות מהמפורסמות והאהובות בעולם. "נישואי פיגארו" של מוצרט ו"הספר מסביליה" של רוסיני יכולים להתחרות בינם לבין עצמם על התואר "האופרה הקומית הגדולה בכל הזמנים", כמין גרסה מוקדמת של "סיינפלד נגד חברים" אבל בסופו של דבר זה לא משנה, כי הזכות לצפות בהפקה חדשה של אחת מהאופרות האלה תמיד מרגשת ומעוררת חדווה.
סיפור המחזה של "הספר מסביליה" פשוט להפליא. אציל ספרדי מנסה להציל את אהובתו מידי אביה המאמץ שמבקש להינשא לה. מי שנחלץ לעזרתו הוא פיגארו, חברו האקסצנטרי. אם כבר נעשתה השוואה פושעת לסיינפלד, אפשר להפליג בדמיון ולתאר את דמותו של פיגארו כסוג של קוזמו קריימר של המאה ה-18. דמותו מקבלת יותר ויותר עומק בהמשך הטרילוגיה, אך בהפקה הנוכחית של "הספר", פיגארו הוא לא יותר מאשר הומלס חביב שרוצה לעזור לאהבה לנצח בלי להתקטנן על ענייני מעמדות. למעשה, "הספר מסביליה" הנוכחי הוא אפילו לא ספר.
ההפקה שמציגה בימים אלה בבית האופרה בתל אביב הופקה בשיתוף בית האופרה המלכותי של דנמרק, שמתגאה באחת התזמורות העתיקות בעולם. אלא שבאופן הפוך על הפוך, אין שום דבר "עתיק" בהפקה הזאת שמנסה - ומצליחה - לחדש את יצירת המופת העתיקה. למעשה, אפילו סדר השירים המוכר השתנה, כאשר האריה הכל כך מפורסמת "Largo al factotum" פותחת את הערב מיד אחרי האוברטורה. פיגרו פה, פיגרו שם, ובשלב זה המוזיקה כל כך מוכרת שאפשר לפנות את הזמן ולהתלהב מהצבעוניות של התפאורה שנועצת בתוכה את התרגום לעברית (שלא כבדרך כלל, כאשר העיניים צריכות לנדוד לצדדי הבמה כדי לקרוא את הכתוביות). יהיו כאלה שיתחברו פחות לעריכה מחדש שעשה הבמאי מרטין לינגבו למאסטרפיס הוותיק, אבל בסופו של דבר - זו אחת מההפקות הכי מהנות, והכי מכילות שהאופרה העלתה מזה זמן רב, וככזאת, היא יכולה להביא קהל חדש למשכן (ועל הדרך לבדר את הקהל הוותיק, שמכיר את האופרה בגרסתה "המושלמת" על בוריה).
הפרמיירה התל אביבית להפקה הנוכחית הציגה בדמותו של פיגרו את השחקן האמריקאי ג'ונתן מיקי. אני מתעקש הפעם על המילה "שחקן", ובנימה חיובית, לא בגלל שהבריטון של מיקי לא מספק - אלא בגלל שיכולות המשחק שלו הפכו את כל ההפקה ליותר מעוד "לילה באופרה" אלא לחוויה הומוריסטית קורעת מצחוק ממש. אם לרוב הקהל באופרה מנסה לשמור על השקט ולא להשתעל, הפעם נראה שכולם מנסים לא לפרוץ בצחוק. אנחנו נמצאים בשיאה של תקופה בהם כוכבי האופרה הופכים לשחקנים טובים יותר ויותר, ונראה שההפקה הזאת של "הספר מסביליה" הציגה את השיא של התופעה.
כל ההפקה הייתה מין הומאז' לסרטים אילמים, כאשר איפור לבן כבד נמרח על פרצופיהם של השחקנים והכתוביות נראו כאילו נלקחו מסרטיהם של באסטר קיטון וצ'רלי צ'אפלין אבל האמת שגם בלי הגימיק הזה - מדובר בהפקה נהדרת, ובעיקר בזכות הקאסט המשובח, בדגש על צמד הנאהבים. הרוזן אמלוויווה/לינדורו בגילומו של הטנור האמריקאי המפתיע ארון בלייק, שנראה הכי רחוק מדמות הטנור הקלאסית - אבל הצליח לצמרר עם גרסתו המופתית לסרנדה המפורסמת. ומעל כולן הייתה זו אייגול אחמטשינה הרוסיה, שהשם שלה קשה להגייה כמעט כמו הניסיון הכושל של בני תמותה להתחקות אחר המנעד שלה. זמרת הקולורטורה הנדירה והנהדרת הצליחה להיכנס לדמותה המכשפת של רוזינה והוכיחה שאפשר לשיר תוך כדי תנועה. קטע הריקוד שלה (בלי להפסיק לשיר לרגע) היה אחד מרגעי השיא של הערב.
וגם, בקטנה, אפשר לתת כבוד הפעם לעושים במלאכה שלרוב לא מקבלים את 15 דקות התהילה שלהם - המתרגמים. בשנינותו הרבה, ישראל אובל שתרגם את הליברית האיטלקית לעברית, בחר לרמוז בעדינות כי דון בזיליו נדבק בנגיף הקורונה. באופן משעשע, זה הסתדר נהדר עם העלילה הכללית, וכך כשפיגרו ואלמוויווה מנסים לשכנע אותו שהוא חולה הם שואלים אותו משהו בסגנון: "מה זה, אתה לא אמור להיות בבידוד?". מעולם לא שמעתי את קהל האופרה צוחק בצורה כל כך חופשית ומענגת כמו ברגע הזה.