אלה היו הימים הגרועים בחיי, אבל לפחות השלמתי את הלהיט של אדם סנדלר בנטפליקס

כיוון שראיתי הרבה סרטים גרועים בחיי אני מוכן לכל תרחיש, אבל את התסריט הבא לא דמיינתי לעצמי: שקומדיה על קיפוד מדבר תהיה הסרט האחרון שראיתי באולם קולנוע בישראל, לפחות לטווח הנראה לעין.

וכך זה קרה: באמצע פברואר, שנראה כל כך רחוק, ראיתי כאן את "סוניק הסרט". לאחר מכן נסעתי לפסטיבל ברלין. למרות שהקורונה כבר היתה מעבר לפינה, אף אחד לא שם לב אליה. אנשים ישבו באולמות בלי מסיכות והשתעלו אחד על השני בנחת בזמן הצפייה בסרטים. ראיתי שם כשלושים כאלה, על מסך גדול. פרידה מפוארת ויש לקוות שגם זמנית מאולם הקולנוע.

כשחזרתי לארץ, אחרי שהספקתי להצביע בקלפי, נשלחתי היישר לבידוד. על החסרונות מיותר להרחיב, אבל גם מי שמתנגד לגישת הניו-אייג' מול הסיטואציה חייב להודות שיש בה יתרונות. העובדה שלא יכולתי ללכת לבתי הקולנוע, שממילא נסגרו כמה ימים לאחר מכן, איפשרה לי סוף כל סוף להשלים כל מיני סרטים הזמינים לצפייה ביתית. לא פחות חשוב מכך: העובדה שעולם הספורט הושבת גם כן פינתה את כל הזמן שהייתי נוהג להשחית מול ליגת האלופות, NBA וכדומה וכך יכולתי להתמסר למסך, ויצאתי לדרך.

בחוסר חשק מופגן, החלטתי קודם כל לסמן וי על הסרט הכי טרי ולוהט בנטפליקס, כי לא הגיוני שאכתוב על עשרה ימים מול סטרימינג בלי להתנסות בו. צפית אם כך ב"הצדק של ספנסר", שיתוף הפעולה החדש של הבמאי פיטר ברג והכוכב מרק וולברג, המגלם שוטר לשעבר שמשתחרר מהכלא ויוצא לחשוף בכוח הזרוע פרשת שחיתות וטיוח של משטרת בוסטון. כמו סרטים רבים המתרחשים בעיר הזו, גם להיט סטרימינג זה מיטיב להמחיש כיצד היא מעין עולם בפני עצמו, שבו מתקיימים קשרי הון-שלטון-תקשורת-מאפיה-כנסיה הדוקים ומסואבים במיוחד.

התסריט אינו מתוחכם במיוחד - הגיבור כאן הוא לא שרלוק הולמס, אלא מפענח את התעלומה בעזרת מכות. פיטר ברג הוגדר לא פעם כיורש של קלינט איסטווד, ומתגלה כפעם אחר פעם כעוד יותר כוחני ממנו. הוא יודע את העבודה, וניכר שלו ולוולברג יש שפה משותפת. לא היתה לי שום מוטיבציה לצפות ב"הצדק של ספנסר", כי זה מסוג הסרטים שלא צריך בידוד כדי לצפות בהם, אבל הוא מותח ומהנה.

הגיע הזמן לחופש האמיתי! אני צולל אם כך למאגר הקלאסיקות של נטפליקס. הוא ריק כמעיין יבש, ובכל זאת יש בו כמה פנינים - למשל, קצת יותר מתריסר סרטים של אולפן האנימציה היפני ג'יבלי. צפיתי בהם בעבר על מסך גדול בכל מיני מחוות מיוחדות למיניהן בפריז, ועכשיו שוב הזדמנות לחזור אליהן מחדש. גם זה קורה בחשש מסוים - אולי הקצב המיוחד והאיטי שלהן לא מתאים לתקופה המלחיצה הזו?

החשש מתפוגג: "שירות המשלוחים של קיקי" ו"השכן שלי טוטורו" הם, בלי הגזמה, שתיים מן היצירות הקולנועיות הכי מפעימות, שמימיות ומקסימות בנמצא. ובכל זאת, הסגה אחת: דווקא את "המסע המופלא", הנחשב לסרט שפרץ סופית את כל הגבולות מבחינת האולפן היפני, מעולם לא אהבתי. גם בצפייה חוזרת, הוא נותר בעיני גדוש, מסורבל ומגניב מדי. אם ההיפסטרים באמת לא רוצים שתהיה פה דיקטטורה, הם ירשו לי לחשוב את זה.

למען המקצועיות, זו העת לבדוק גם שירותי סטרימינג אחרים. מעבר לים יש עשרות כאלה, אצלנו - מעט מאוד. Mubi הוא אחד היחידים שזמינים גם בישראל, תמורת תשלום צנוע של כשלושים שקל בחודש. הצרה היא שבגלל ענייני זכויות, רוב הסרטים שבאמתחתו לא זמינים כאן. תחת זאת, הוא מציע לי בהתלהבות דרמות חברתיות תוצרת בולגריה. כל ניוזלטר ממנו הוא כמו יריקה בפרצוף הממחישה את היות הבידוד עונש ולא פריבילגיה.

ובכל זאת, אני מוצא בו שני סרטים לראות. בגזרה העכשווית, הוא מציע באופן בלעדי את "The Staggering Girl", סרט באורך בינוני (37 דקות) של לוקה גואדנינו, יוצר "אני אהבה", "קרא לי בשמך" ו"סוספיריה". מככבת: ג'וליאן מור, והרבה בגדים מדהימים. כרגיל אצל הקולנוען האיטלקי, הסטיילינג משגע. העלילה, לעומת זאת, תמוהה. הייאוש מתגבר.

את המצב מצילה קלאסיקה בשם "Our Daily Bread" של קינג וידור, העוקב אחר אמריקאים שמקימים קולקטיב בימי השפל הכלכלי של שנות השלושים. זו דוגמה נדירה לסרט הוליוודי שברני סנדרס היה חותם עליו, ואולי חשוב מכך - מעשייה אופטימית עם סוף טוב. אולי בכל זאת נעבור את זה יחד.

בכנות, אין לי מנוי ל-yes וחבל. מבחר הסרטים שלהם עושה צחוק מזה של כל פלטפורמה אחרת שיש בישראל. יכולתי להעסיק את עצמי רק בלהכין מדריכים מאלפי המעדנים שמסתתרים אצלם, וכנראה שעוד אעשה זאת. בינתיים, אני בוחר לעצמי סרט אחד מתפריט "החדשים" שלהם ומשיג לעצמי לינק. מדובר בדרמה רומנטית צרפתית של הזוג הבלתי נלאה איוון אטאל ושרלוט גנסבורג, בשם "הכלב המטופש שלי". כיאה לשמה, היא עוסקת בסופר המאמץ כלב עצום ממדים שמערער את ההרמוניה המשפחתית המתפוררת גם כך שלו. הסרט מטופש להפליא, ולמעשה בלתי נסבל לצפייה. האור בקצה הבידוד הולך ומתרחק.

נמשיך עם הכנות: הסרט הטרי "Black Christmas", שביקר באולמות הקולנוע בסתיו והתאדה במהרה, לא בהכרח זמין באחד משירותי הסטרימינג, אבל אני שם את ידי עליו. מדובר בעיבוד מחודש לזוועתון אימה, העוסק בקבוצת תלמידות קולג' הנרצחות בזו אחר זו בימי חג המולד. הבמאית סופיה טקל, שכתבה את התסריט עם אפריל וולף, לוקחת את הסיפור הגנרי והופכת אותו למשל על פטריארכיה ופריבילגיה לבנה באקדמיה. הביצוע לא תמיד מוצלח, אבל יש כאן המון רעיונות מעניינים וזה סרט מרתק שעוד ילמדו באוניברסיטה - כנראה רק בשיעורים מקוונים.

והנה עוד סוד: שירות הסטרימינג של קריטריון בעיקרון אינו פתוח בישראל, וחבל. יש בו מבחר של יותר מאלפיים קלאסיקות מכל הזמנים. כמו דוכן בשוק שבו כל הפירות עסיסיים, כך גם האוצר הזה - כמעט כל סרט גדול שאי פעם נעשה קיים בו, וכמעט כל סרט שקיים בו גדול.

הבעיה היחידה היא שהמבחר הזה משכר מסחרר. במה לבחור? כדי להספיק כמה שיותר, אני הולך על הסרטים הכי קצרים שיש - "אריאל" ו"מוכרת הגפרורים הקטנה" של אקי קאוריסמקי, משלהי שנות השמונים ותחילת הניינטיז. כל אחד מהם פחות משעה וחצי, פשוט כי הבמאי מאז ומעולם דאג לסביבה ולא רצה לבזבז חומרי גלם.

כל אחד מהם גם מופתי, בדרך האופיינית לבמאי: מצד אחד, ריאליזם סגפני ומדכדך והומור קר ושחור ומצד אחר, פיוטיות הומנית, מלאת חסד ותקווה. מסוג הסרטים שאתה צופה בהם ומיד רוצה שכל העולם יצפה איתך. חבל שכבר אי אפשר לעשות מסיבות צפייה.

לא נעים לי להמשיך לצפות בקריטריון, אבל אני גם לא יכול להתאפק. הבא בתור הוא "מחוץ למים" של אנדריאה ארנולד מ-2009, העוסק בנערה בריטית חובבת ריקודים שמתאהבת בחבר החדש של אמה קשת היום - מייקל פאסבנדר, באחד מתפקידי הפריצה שלו. כמו כל יצירותיה של הבמאית, מ"Wasp" הקצר ועד "אמריקן האני" שיצא לפני כמה שנים, גם זו יצירה מרטיטה, עם פסקול מושלם ותצוגת משחק עוצמתית של שחקנית לא מנוסה בתפקיד הראשי. קראו לה קייטי ג'רביס וכשאני עושה גוגל לבדוק לאן נעלמה בעשור שעבר מאז, מתברר כי היא עובדת כשומרת במרכז מסחרי, מה שהוביל לכתבות לעגניות כלפיה בצהובונים הבריטיים. כרגע, כשלאף שחקן אין עבודה, הם בטח לועגים קצת פחות.

אין ברירה אלא לפרוש זמנית מקריטריון. מנטפליקס ומובי לא תבוא הישועה, אבל מתברר שביוטיוב יש לא מעט אוצרות הזמינים במלואם, לפחות בינתיים.

למשל, "Gates of Heaven", הדוקו המהולל של ארול מוריס מ-1978 על האנשים שמאחורי בתי הקברות לחיות. מנחם לראות את הסרט ולשמוע את מושאי התיעוד שלו. לא רק בגלל שהם כל כך אהבו את הכלבים שלהם. בגלל עצם העובדה שכל כך הרבה אהבה בכלל קיימת בעולם.

קשה שלא להתרגש בפעם האלף גם מול "Grave of the Fireflies", קלאסיקת אנימציה של ג'יבלי שלא זמינה בנטפליקס וכנראה גם לא תעלה בו לעולם - אולי כי היא עצובה מדי. זה סיפור על שני ילדים, אח ואחות, ביפן של שלהי מלחמת העולם השנייה, וזה באופן רשמי אחד הסרטים העצובים בכל הזמנים, אבל גם היפים שבהם. גם כאן זה בעצם סיפור על אהבה שאין לה תנאי, שהתחילה בעולם הזה ולא תסתיים גם בעולמות הבאים.

ובמעבר חד, אין ברירה אלא לחזור לנטפליקס. כל מי שחווה בידוד יעיד כי הימים האחרונים הם הקשים ביותר, בטח כשמתבשרים שצפוי סגר אחריהם. זה לא הזמן לפצצות דיכאון יפניות, אלא לסרט הכי קליל ומרים שיכול להיות - "תעלומת רצח" כמובן, הלהיט בכיכובם של אדם סנדלר וג'ניפר אניסטון שהיה הסרט הכי פופולרי בשנה שעברה בקרב המנויים המקומיים של שירות הסטרימינג, וזו היתה מעילה עצומה מצידנו שלא סיקרנו אותו כאן בזמן אמת.

אפילו כמעריץ ותיק של סנדלר ואניסטון, הסרט מפתיע אותי לטובה. אם מישהו מעביר קורסים וירטואליים בתסריטאות, אני ממליץ לו להשתמש בתסריט של "תעלומת רצח" כדוגמה לאיך בונים דמויות, מוטיבציה וקונפליקטים, איך מציבים מכשולים בפני גיבורים ואיך מתירים את העלילה, וכל זאת בצורה מיומנת וחלקה. מהותי מכך, קומדיית הבילוש הזו ממחישה לי גם עד כמה סרטים יכולים לשפר את מצב הרוח.

למרות הרצון להמשיך בהשלמות מן העבר, זו חובה מקצועית להמשיך לשים את האצבע על הדופק של אותם סרטים חדשים מעטים שכן עולים. אחד היחידים שבהם הוא "נערות אבודות", שהוקרן בינואר האחרון בפסטיבל סאנדנס וכעת עלה ישירות בנטפליקס ברחבי העולם. מדובר בדרמת מתח על אם היוצאת לגלות מה הוביל למותה של בתה, אחת מן הקורבנות המנוצלות הרבות של תעשיית המין. הנושא חשוב כמובן, אך הביצוע לוקה בחסר, בלשון המעטה. זה הסרט העלילתי הראשון של יוצרת הדוקו המוערכת ליז גרבוז, ונראה כי גם לו וגם לה היה עדיף להישאר בגזרה הדוקומנטרית. אין בעבודת הבימוי שלה ולו טיפה של שאר רוח, ומה שהיה יכול וצריך לטלטל נותר אפור וחיוור.

כפינאלה, אני חוזר לקריטריון וצופה ב"News From Home", סרטה הדוקומנטרי של הבמאית הבלגית שנטל אקרמן מסוף שנות השבעים, הבנוי מן המכתבים שאמה שלחה לה בשנות השבעים, כשהיא נסעה לניו יורק והאם נשארה במולדתה. זה סרט מורכב כשם שהוא פשוט, חד-פעמי ויוצא דופן, מלנכולי ובכל זאת מתפקע משמחת חיים שנאחזת בציפורניים בסיכוי לאהבה. מרתק לראות אותו דווקא כיום, גם בגלל שהדרך בה תיאר את ניו יורק של שנות השבעים השפיעה באופן מוצהר על "ג'וקר", וגם בגלל שהוא עוסק בנושא הכי רלוונטי לימינו - ריחוק.

זהו, הגיעה לסיומה תקופת הבידוד - שחרור שהפך לחסר משמעות לאור ההנחיות החדשות של משרד הבריאות. הרבה מהסרטים שהתייחסנו אליהם כאן מסתיימים בהפי-אנד, אז למרות הכל, נעשה זאת גם אנחנו: ובכן, אם תעשיית הקולנוע אכן תשבות מפעילות בחודשים הקרובים והרבה פחות סרטים חדשים יעלו בפלטפורמות השונות, לפחות זה ייתן לנו הזדמנות לצפות בתוצרים שכבר נעשו בעבר, ויש אינספור כאלה. נחמה נוספת: מתברר שגם עכשיו, כמו בכל תקופה קשה אחרת במאה ומשהו השנים האחרונות, סרט טוב יכול להשכיח את כל מה שקורה מסביבך, ולגרום לך לחוש שאתה בעולם אחר וחי חיים אחרים. זה היה יומן הבידוד שלי. עכשיו מתחיל יומן הבידוד של כולנו.