חצי מיליון מובטלים, אבל המהדורות מברברות על כמה קשה להישאר עם הילדים

(בסרטון: הגבלות הקורונה המשטרה הגיעה לחוף פלמחים על מנת לפזר גולשים. צילום: רועי מסיקה)

ברי סחרוף, איש שהשירים שלו הם אוויר במדינה עם קוצר נשימתי כללי, ידע על מה הוא שר כשהתלונן שבמקום מילים ופנים, עכשיו זה זמן של מספרים. גודש הקורונה בתקשורת מורכב קודם כל ממספרים, טורים גיאומטריים, טבלאות בינלאומיות, שמצטברים לכדי הר של מידע סטטיסטי, שמסתיר מאחוריו פנים ושמות.

המספר הכי נורא הוא מספר המתים. אחד בישראל, נכון למועד כתיבת שורות אלה. מספר החולים לא אומר הרבה - הוא עולה בהדרגה ולפי כל ההנחות יש הרבה מאוד בני אדם שחולים אך לא כלולים בו משום שטרם אובחנו. מספר המחלימים הוא גלולת הרגעה ממש, שמסיים את הדיווח עם חיוך. אבל יש מספר שלישי, גבוה מהיתר ובעל השפעה עצומה על אינספור משפחות - מספר הנרשמים בשירות התעסוקה מתחילת חודש מרץ, כלומר: מספר האנשים שנאלצו ללכת הביתה ברקע משבר הקורונה.

ביום שישי המספר הזה עמד על בערך 450 אלף איש. במהלך השבת הוא עבר את החצי מיליון, וכנראה עוד יאמיר. זה סרט אימה: מאות אלפי משפחות שאיבדו בבת אחת משכורת משמעותית אחת לפחות, ועכשיו צריכה לשרוד מי יודע כמה זמן. הקורונה תעבור יום אחד, האנשים האלה יצטרכו לשרוד איכשהו את הדרך עד אז.

בעידן הקורונה, המהדורות המרכזיות ארוכות מהרגיל, ונמשכות כמעט שעתיים. הכותרת הקריטית, האיומה הזאת, "בדרך למיליון מובטלים", שפוגעת בכל מגזר, בכל אזור, דת, גזע ומין וכל כך דרמטית לחיים של כל כך הרבה אנשים - הייתה אמורה לתפוס מקום בולט במהדורות, אם לא לפתוח אותן תוך דיון נרחב במשמעותה. במקום זאת, היא זכתה לאזכורים זניחים בשלהי סדר היום. גם באולפן שישי וגם בחדשות סוף השבוע של קשת, יומיים ברצף, לקח כשעה וחצי (!) עד שהגיעו לעסוק בנתון הזה בקצרה. המצב בחדשות שישי של ערוץ 13 בכלל לא היה הרבה יותר טוב. אפשר לחשוב שמדובר בעניין שולי שבשולי, זוטי זוטות.

לעומת זאת, לערוצים המסחריים היה חשוב להקדיש זמן מסך נרחב לשלל כתבות צבע מעניינות אך משמעותית פחות הכרחיות, דיווח צבעוני מפריז או חיפה המתרוקנות, למצב הדופק במרכולים, להטסה ארצה של המטיילים הישראלים, למה ילדים חושבים על המצב או לפינג פונג פוליטי מטופש בין בועז ביסמוט ואמנון אברמוביץ'. כמובן, היו גם כמה דיווחים רבי ערך ואפילו תחקירים על מערכת הבריאות - בהחלט חשוב, הכרחי ונכון. אבל בין כל אלה, לחצי מיליון מובטלים לא נמצא מקום קצת יותר בולט, סיקור יותר משמעותי? תסלחו לי, אבל זה יותר חשוב אפילו מהראיון התשעה מיליארד עם מנכ"ל משרד הבריאות.

זה סדר עדיפויות לקוי ומנותק מאין כמוהו. במציאות כל כך איומה, ‏התקשורת חייבת לשנות את סדר היום הבורגני שלה, ולהפנים שמשבר הקורונה פירושו גם מצב חירום חברתי. הגיע הזמן להחליף את הכותרות: לא עוד "כמה קשה להישאר עם הילדים בבית כי אין להם בית ספר" אלא "מה יעשו מאות אלפי משפחות כשאין איך לגמור את החודש". לא "כמה ישראלים ביקרו בסופרים" אלא "איך מצליחים לשלם שכר דירה". העובדה שהשאלות הללו כל כך לא מעניינות את מהדורות הערוצים המסחריים היא משהו בין חרפה לאטימות כשחרב החל"ת מרחפת מעל ראשם של כל כך הרבה ישראלים ובמקרים כל כך רבים גם הונפה.

‏אין דרך להציג זאת אחרת: חצי מיליון מובטלים מתחילת החודש והתקשורת מקדישה יותר זמן למצבם של המטיילים הישראלים בפרו או בהודו, כמו הייתה זאת בעיה בוערת יותר. אי אפשר לספק הגדרה חדה יותר לתקשורת מנותקת.

הריאיון של דני קושמרו עם הסופר דויד גרוסמן באולפן שישי לא היה מסעיר או סנסציוני במיוחד אבל גם בלי להיות כזה ואולי דווקא משום שאינו כזה היה נחמד לראות אותו על המסך. שיחה עם אנשי רוח, עם טיפה יותר רומו של עולם מבדרך כלל ובלי קטיעה של תשובות בדרך לעוד כותרת בינונית, זה דבר נכון לפרק המגזין של שישי בערב ובעל ערך ציבורי מובהק, בטח כשהטלוויזיה מלאה תמיד בהרבה הרבה זמן צהוב.