הבריחה מניו יורק: "המורדת" שוברת את הגדר אל עולם חדש ומבטיח

ברגעים הראשונים של "המורדת" ("Unorthodox") אורזת אישה צעירה בשם אסתי (שירה האס) מספר חפצים בתיק ובאה לצאת מבניין מגוריה. כשהיא מגיעה ללובי ופוגשת את שכנותיה, מתברר לה שאינה יכולה לשאת עמה את מִטענה מאחר שהעירוב מסביב לשכונה נפגם. אלא שבניגוד אליהן, שצריכות לקחת בחשבון גם עגלת תינוק ושאר מיטלטלין, אסתי יכולה לשוב על צעדיה, להיפטר מכל מה שאינה יכולה לשאת על גופה ואז לצאת אל הרחוב הניו יורקי במהירות, בחרדה, בקצב, עם מטרה לנגד עיניה ואולי על גבה.

קרוב לוודאי שרובם המכריע של עשרות מיליוני המנויים של נטפליקס ברחבי העולם אינם יודעים מה זה עירוב. ספק אם גם הצופים בישראל מצויים בהלכה הזו ובפרטיה. עצם העובדה שהמיני-סדרה הגרמנית החדשה של ענקית הסטרימינג נפתחת בסצנה כזו מלמדת את מה שיש לדעת על הסיטואציה ועל הסדרה בכללותה: זו אישה במנוסה, ו"המורדת" תביא לנו את סיפורה בלי להאכיל אותנו בכפית.


מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר

חוסר היכרות עם המצווה אולי מערפל את הסמליות שלה. העירוב הוא אזור מגודר שבתחומיו מותר ליהודי להוציא משהו מרשות לרשות בשבת, כלומר לשאת עמו דברים. אם הגדר נפרצת, העירוב בטל ועל האדם להסתפק במלבושים שעליו. בימינו חוטי החשמל שמגדרים כל מקום יישוב הפכו לתחום עירוב מן המוכן, אבל מאחר שאחד מהם נקרע בזמן שאסתי מבקשת לעזוב, היא משנה את תוכניותיה. מצד אחד זהו אילוץ לא נוח ומצד שני כה הולם: כוח עליון כמו ממוטט בשבילה את הגדר שכולאת אותה.

את הסדרה בת ארבעת הפרקים, שעולה היום (חמישי) בנטפליקס, יצרו וכתבו אנה ווינגר (יוצרת "דוישטלנד 83'" עם בעלה) ואלכסה קרולינסקי ("אומה ובלה") וביימה מריה שרדר (בין היתר כוכבת אותה "דויטשלנד"). עלילתה מבוססת בחופשיות על סיפורה האישי של דבורה פלדמן כפי שתואר בספר באותו שם (שגם יצא בישראל בהוצאת כנרת זמורה ביתן). אסתי שפירו, רק בת 19 וכבר נשואה שנה, נמלטת מחייה כאישה חרדית בחסידות סאטמר בברוקלין ומגיעה לברלין, שם מתגוררת אמה שנטשה אותה לפני שנים רבות. בעוד היא מתחברת אל קבוצת מוזיקאים קלאסיים צעירים שלומדים בקונסרבטוריון, בעלה ינקי (עמית רהב) ודודנו מוישה (ג'ף ווילבוש) נשלחים לאתר אותה ולהחזירה הביתה.

בד בבד עם הרפתקאותיה בעיר הגרמנית הגדולה והטעונה, מציגה "המורדת" את חייה הקודמים של אסתי בחסידות כה אדוקה וסגורה, עם חמות שתלטנית וציפיה שתדחק את כל הווייתה לטובת תכלית אחת בלבד: להיות רעיה טובה וללדת ילדים רבים. הזמנים האלה שזורים אחד בשני שתי וערב, והזגזוג הזה מאפשר לווינגר, קרולינסקי ושרדר לטעון את הסיפור במתח רגשי שלופת ומרפה לסירוגין.

חלק ניכר מכוחה של "המורדת" נובע מבחירתה להימנע ממסבירנות. המחמירים בוודאי יבחינו בכשלים קטנים-גדולים פה ושם בתיאור החרדי של "המורדת". הרב בחתונה מברך עם "אדושם" במקום להגיד את השם המפורש. אסתי יוצאת לבדה מסעודת חג משפחתית, נכנסת לבית מרקחת וקונה משהו - איזה כסף מוקצה היא נשאה עליה בדיוק? אבל רוב הזמן נדמה שהסדרה מציגה היטב את הדברים כפי שהם, לא אחת בפרוטרוט המקנה לה ממד אנתרופולוגי ממש, עם יידיש כשפה המרכזית ותלי תלים של הלכות, דקדוקים ומנהגים: נטילת ידיים בגיגית ליד המיטה, פאות נוכריות מעל ראש מגולח, חתונה חסידית לפרטיה, מטבח שכולו עטוף ברדידי אלומיניום בחג הפסח, ומעל הכל - יחסי אישות.

גם אחרי כל השנים שחלפו, הקהילה הזו חיה תחת הצל העצום והנורא של שואת יהודי אירופה. "אנחנו צריכים לפצות על ששה מיליון", מסבירה אסתי בשלב מסוים. בבתים הרהיטים כבדים, חומים כהים. הכל חונק והכל סוגר, על אחת כמה וכמה עבור נשים, ושבעתיים עבור מישהי כמו אסתי שקצת יוצאת מהשורה, שמקנן בה דרור. כבר בפגישת ההיכרות שלה עם ינקי היא אומרת לו שאינה כמו שאר הבנות. הבעיות שלה איתו בחדר המיטות דוחקים אותה החוצה בהדרגה ובעיקשות. אסתי סובלת מכאב פיזי שמקבל משנה תוקף בשל המעורבות הגדולה של אחרים בפרטים הכי אינטימיים של חייה. ינקי אינו אדם רע, וגם זה חלק מהיופי של "המורדת". הוא תוצר של סביבתו, של החינוך שקיבל, ילד ביישן, עדין ומפונק של אמא, שלא יודע איך לשים את צרכי רעייתו לנגד עיניו. כאשר מישהו מעלה בפניו את הרעיון שישאל את אסתי מה היא עצמה רוצה, ינקי משתומם לנוכח הקונספט בתמימות אמיתית.

זו אותה תמימות גדולה שמאפיינת גם את אסתי והופכת אותה לגיבורה כה שובת לב. תום שנובע מבורות גרידא, חוסר ידיעה של דרכי העולם האמיתי. המוזיקאים שאסתי פוגשת בברלין מגיעים מכל קצוות העולם והחיים, כמוה, קיבוץ גלויות ממש. החבורה הזו לא מאופיינת במיוחד ונמצאת כאן בעיקר כדי לשרת תכלית, להיות מין משפחה חלופית טובת לב מן המוכן. השרטוט שלהם הוא כנראה הפספוס הכי גדול של "המורדת", אבל הוא נסלח כי הם לא העניין כאן. הם המראה והחלון שמוצבים בפני אסתי. אותה גרמניה שהייתה משא על גבה של הקהילה שאסתי עזבה, שבכל קרן רחוב בבירתה ישנה תזכורת איומה לעברה הנאצי של האומה, מקרה בפני הגיבורה צעירים חופשיים שממחישים לה כי ההיסטוריה היא משהו שיש בידה לנער מעליה.

שירה האס - שכבר מגלמת צעירה חרדית ב"שטיסל" הנהדרת - מבטאת נפלא את הדריכות והשקט והעוצמה שמבקשת לפרוץ, את הכמיהה והפליאה. היא מרגשת על כל שעל. למשל כשאסתי מחמיאה למוזיקאים על הקונצרט, שבעצם היה רק חזרה - "הדבר הכי יפה שראיתי אי פעם". כשהיא עונה "באמת?" בעיניים פעורות למורה שמציעה ללמד אותה פסנתר כשהיא עוד בחייה הישנים או למורה בקונסרבטוריון (יוסף סוויד) שמדבר איתה על אפשרות למלגה.

עבור אסתי ועבור "המורדת" המוזיקה ומייצגיה מגלמים את החירות, את ניתוק השלשלאות שכובלות את רגליה וניתוץ הגדר שעומדת בדרכה. זו אולי מוסכמה קולנועית וטלוויזיונית קצת שחוקה, אבל חוסר הפשרות בתיאור של העולם החסידי הזר והמסוגר מציב לה משקל נגד, גורם לה להיראות כמו מה שהיא באמת: יאה, יפה ונוגעת ללב.

אפשר להבין מדוע נטפליקס יתקשו למצוא דובר יידיש שייטיב לתרגם את הסדרה הזו לעברית, אך התוצאה כפי שהיא עכשיו, תרגום של תרגום, מבאסת לא פעם וגורעת מאוד מההוויה. כך "שכוייח", כלומר "ישר כוח", הופך תמיד ל"תודה". "תכל'ס" היא "מטרה" במקום "תכלית" וכן הלאה. זה מתסכל במיוחד מאחר שלא צריך לדעת יידיש כדי להבין את המילים האלה - הן הרי בעברית, פשוט בהטייה. הרגע הכי מגוחך מגיע בתרגום המשפט התלמודי "ישראל אף על פי שחטא - ישראל הוא", שבכתוביות הופך ל"יהודי אף על פי שחטא - יהודי הוא". נו באמת.