חרף חיבתו של דונלד טראמפ לישראל, העובדה היא כי האיבה כלפי הזרים שעליה רכב בדרכו אל נשיאות ארצות הברית, הציתה גפרור בקרב הגזענים בה. וכשאתה מצית אש, קשה להשתלט על ההתפשטות שלה. מאז שהחל קמפיין הבחירות נרשמה בארצות הברית עלייה בפשעי שנאה נגד יהודים, מוסלמים ושחורים, כמו גם בעוצמת האלימות המופנית כלפיהם. קללות גזעניות, מצבות מנותצות, תקיפות ברוטליות, רצח בדם קר, טבח בבתי כנסת. 2018 הייתה השנה הכי אלימה מאז 2004, השנה שבה - בלי קשר - יצא הספר "הקנוניה נגד אמריקה".
עלילת הספר, והמיני-סדרה החדשה של HBO המבוססת עליו, מגוללת את סיפורם של משפחת לוין, בני דמותה של משפחת רות'. הם מתגוררים בניוארק, ניו ג'רזי, עם משפחות נוספות בנות דת משה, ובנוסף לשיוכם האתני רואים בעצמם אמריקאים לכל דבר. המציאות שלהם מתערערת כאשר צ'ארלס לינדברג, טייס חלוצי חובב-נאצים, מתמודד מול הנשיא פרנקלין רוזוולט ומנצח. במציאות (ובסדרה) לינדברג נשא נאום אמיתי נגד מעורבות אמריקאית במלחמת העולם השנייה תוך שהוא מונה את היהודים, הבריטים ורוזוולט כגורמים המנסים לדרבן את ארצות הברית להיכנס למלחמה.
הסופר היהודי האמריקאי הגדול פיליפ רות' התעקש שלא כתב את הספר כאלגוריה לנשיא של אותה עת, ג'ורג' בוש. אולי באמת אין שום קשר, אולי היה שם משהו לא מודע. מה שבטוח הוא שדיוויד סיימון, יהודי אף הוא, החליט ליצור עיבוד טלוויזיוני לספר כתגובה ישירה לנצחונו של דונלד טראמפ בבחירות 2016, ועשה זאת עם ברכתו של רות' עצמו.
סיימון, שיצר את המיני-סדרה עם שותפו ל"הסמויה", אד ברנז, נוטה להיות בוטה בואכה חסר עכבות בציוציו הפוליטיים בטוויטר. הגם שיצירותיו הטלוויזיוניות (שמלבד הנ"ל כוללות גם את הסדרות "טרמיי" ו"הצמד" והמיני-סדרות "הפינה", "דור מזוין" ו"דרוש גיבור") מתאפיינות רוב הזמן בעדינות ובניואנסים, המניפסט הפוליטי הוא חלק בלתי נפרד מהן. לעתים זה נעשה בדידקטיות נוקשה, רוב הזמן באמצעים פיוטיים יותר. ביצירה פוליטית במופגן כמו זו, שבה מלכתחילה ישנה פלגנות בין רבות מהדמויות, אין מכך מנוס. חלק מהדיאלוגים המושמים בפיהן נשמעים לא פעם כמו פוסטים נזעמים - ומנוסחים היטב - בפייסבוק, לו היה קיים בשנות הארבעים.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
אבל "הקנוניה נגד אמריקה", מעבר להפחת החיים באמצעות שחזור תקופתי מרהיב ועשייה מדוקדקת, היא הרבה יותר מעמודי דעות. היא פרסונלית גם על הנייר - מאחר שהיא שואבת מילדותו האמיתית של רות' והדברים מובאים מבעד לעיני הילד פיליפ - וגם בעיבוד, שנולד כי המציאות מעוררת החרדה ב-2016 התחילה ליישר קו עם זו שחווה רות'. על כן, אף שהיא מתארת אירוע כה אפי בעל השלכות גלובליות ואמירות פוליטיות, נקודת המוצא האישית שלה הופכת אותה לאינטימית ואת גיבוריה לשובי לב. המצלמה של "הקנוניה נגד אמריקה" מקפידה בעקביות להדגיש את חומם. האורות בבית משפחת לוין תמיד קצת בוהקים, בין אם זו השמש המאירה מבחוץ ובין אם אלה נורות לעת ערב. הם האור שנגזר עליו לעמוד מול החושך.
דווקא שני השחקנים הכי מוכרים בקאסט, ווינונה ריידר וג'ון טורטורו, הם גם החוליות החלשות בו. בשנים האחרונות ריידר מתמסרת למניירות שלה (ע"ע "דברים מוזרים") וכך עושה גם כאן, ואילו טורטורו המעולה-בדרך-כלל מסיח פה את הדעת עם מבטא דרומי מלאכותי. היתר, לעומת זאת, נפלאים. מורגן ספקטור ("אימפריית הטיילת") מגלם את הרמן, אבי המשפחה הקשוח והרך, שמסרב בכל תוקף לקבל את רוע הגזרה ואת שינוי פניה של ארצו. זואי קאזאן ("אוליב קיטרידג'") מפיצה חום בתפקיד בס, אם המשפחה שמנסה למנוע מהחיים שלהם ושל הסובבים אותם להתפורר. הילדים - פיליפ ואחיו הגדול סנדי (אזי רוברסטון וכייליב מייליס) - הם ציר של רגש. שניהם משחקים מעולה ונוגעים ללב, בפרט הקטן. אנתוני בויל ("הארי פוטר והילד המקולל") מגלם את אלווין, בן דודם הבוגר והיתום, שמתעל את המיליטנטיות שלו למעשים ומתגייס לצבא הקנדי כדי "להרוג נאצים". הבדלי הגישות בין הגיבורים מביאים לא פעם להתנגחויות, פולמוסים ותהיות מרתקות של בכלל מה הופך יהודי ליהודי. וכיאה לדמויות המבוססות על אנשים אמיתיים, כל אחת מהן מאופיינת, שלמה ומשכנעת. רובן גם מאוד מעוררות הזדהות.
זה מה שהופך את הסיפור של "הקנוניה נגד אמריקה" למעורר אימה. זה מה שהופך לאפקטיבי כל כך את היכולת שלה לתאר במשך ששת פרקיה (כולם נשלחו לביקורת) כיצד העולם הולך וסוגר על האנשים האלה. השלווה אט אט מופרת, הנפש נעכרת. הסדרה עושה זאת כמעט בלי מראות מזעזעים ומפורשים, רוב הדברים נשמעים ברדיו, נראים מרחוק או לאחר מעשה, אולם הגישה הזו רק מוסיפה לעוצמתה. תחושה שמשהו נורא אורב מאחורי כל פינה. איבה שקטה, מבטים שוטמים, הערות תיעוב. הרוע האנושי רק חיכה שמישהו יפתח את הדלת ויאפשר לו לעטות מצנפת לבנה ולשרוף כמה יהודים. האגביות הופכת ליום יום.
הזמן והמקום הם כמובן אשליה. הדברים מהדהדים כל הזמן אל הכאן והעכשיו. בדלנות אמריקאית, יניקה וליבוי השנאה של ההמונים, חוסר התאמה כללי. "הם חושבים שאנחנו הם ה'אחרים'", אומר בשלב מסוים הרמן, אבי המשפחה. "אבל הם האחרים. לינדברג הוא האחר. הוא לא כשיר. הוא לא צריך להיות נשיא. זה כזה פשוט".
כולנו מכירים את הסיפור על יהודי גרמניה, שהיו חלק בלתי נפרד מהמארג הציבורי הכללי עד שהפסיקו להיות כאלה, אך התרבות הגרמנית כבר מזמן איננה חלק מרוח הזמן. לעומת זאת, מראה הזוועות האלה בארצות הברית, האומה שאנחנו יונקים ממנה את התרבות הפופולרית, תמיד מחרידה קצת יותר. לא רק מפני שאנחנו יהודים ויש אנטישמים בעולם, אלא כי המרקם המוכר הסדוק הזה מזכיר שבכל אדם, ובוודאי בקבוצות אנשים, יש את היכולת לשנוא מישהו במידה מספקת כדי לפגוע בו, או לכל הפחות להעלים עין. ואם קשה לאנשים להבחין בסדקים האלה כשהם צופים במהדורות החדשות, אולי טייק על ההיסטוריה יפקח את עיניהם.
"הקנוניה נגד אמריקה" משודרת בימי שלישי ב-HOT, yes וסלקום tv, בצמוד לשידור בארה"ב.