(בסרטון: מאחורי הקלעים לקראת תוכנית האיחוד של "זהו זה!"
"מטבע הדברים, נפתח בחיידק המזמר. מספר הנפגעים המזמרים מגיע למאות, יש אומרים אפילו אלפים. רופאים ואחיות מסרבים לטפל בחולים מחשש להידבקות. הקבינט התכנס הבוקר במלון וולדורף אסטוריה שבניו יורק, כדי לדון במצב, ואילו הכנסת דנה ב-120 הצעות אי-אמון ממש בשעה זו".
(גידי גוב בתור קריין החדשות, חוזה את התגובה הישראלית למגפה נגיפית ב"זהו זה!", 1989)
בשורה התחתונה, ולפעמים חשוב להגיד את זה דווקא בשורה הראשונה, האיחוד של "זהו זה!" היה מעולה. נכון, לא הייתה שם את הכתיבה החד-פעמית של ענת גוב, את השנינות של ב' מיכאל או הסאטירה המדויקת של אפרים סידון. כמות הבדיחות המביכות עלתה על כמות הבדיחות המצחיקות, ובכל זאת - זו בדיוק הטלוויזיה שהיינו צריכים עכשיו.
בימים שבהם הדמויות בטלוויזיה בעיקר מנסות להפחיד אותנו, לחנך אותנו או לנזוף בנו - נחמד להיזכר בתקופה תמימה יותר, בה האנשים הקטנים בתוך המסך בעיקר ניסו לבדר אותנו ולעזור לנו לשכוח לכמה רגעים את צרות היום. רוב מי שחווה את מלחמת המפרץ בזמן אמת זוכר בעיקר את המערכונים המצחיקים של הבאבא בובה ואת הזקנים קוראים עיתון על הספסל, כמו גם את באסם עזיז ואת קריינית הרצף של "העולם הערב" ואת שלל הדמויות המופרעות של ספי ריבלין ב"מוצ"ש". החרדה הקשה בציבור מהאזעקות באמצע הלילה, אווירת הבידוד וחוסר האונים של החדר האטום, הנזק הכבד שנגרם לעשרות מבנים ועשרות הישראלים שנהרגו (3 מפגיעת סקאד, ורבים אחרים מהתקפי לב ומחנק) קיבלו מקום משני בזיכרון הקולקטיבי הישראלי.
בדומה לתקופת מלחמת המפרץ, חבורת "זהו זה!" החליטה לתרום את כישרונה למוראל הלאומי בתקופת חוסר הוודאות של התפרצות מגפת הקורונה. ההבדל הוא שהפעם הם עשו את זה יותר מ-20 שנה לאחר הגלגול האחרון של התוכנית. אלא שכל מי שחשש מחלודה התבדה די במהירות. מעבר לכל תחושת נוסטלגיה, הכישרון שחולקים ביניהם חברי החבורה הזאת הוא באמת סוג של גאווה לאומית. התזמון הקומי הטבעי של קושניר וגליקמן, החינניות והקוליות של גידי גוב והכימיה הבלתי נתפסת בין מושונוב לבראבא הם דברים כל כך נדירים, שיש לקוות שבמכון ויצמן מנסים כרגע לזקק את התופעה הזאת ולייצר ממנה תרופה לנגיף המעיק.
וזה לא שהכל היה מושלם. רחוק מכך. קטע הפתיחה שבו החברים מקבלים הצעות לאיחוד נמרח והיה חסר פואנטה. הבאבא בובה הרגיש פתאום קריפי, אולי בגלל החיסרון של הקהל החי שצוחק מהבדיחות, אולי בגלל שהוא מזכיר מדי את שר הבריאות הנוכחי בזמן משבר אמיתי - ואולי בגלל שהכתיבה הייתה קצת רשלנית. המערכון בבית החולים היה מערכון נונסנס קלאסי של "זהו זה", עם בדיחות שאולי היו עובדות בשנות השמונים והתשעים, אבל היום בעיקר מרגישות מיושנות. ברצינות, הרופא במיון הוא בעצם דוקטור לספרות? "הגשש החיוור" התקשרו לבקש את הפאנץ' שלהם בחזרה.
ומצד שני, הקסם הזהו-זהי לא הלך לאיבוד. זו לא רק הנוסטלגיה עם טוויסט של שיר הפתיחה שנחתם ביד המיתולוגית שמכבה את הנר, אבל הפעם, בהתאם לרוח הזמן, היא עושה את זה עם כפפה. השיר "פרנויה" שביצעה החבורה יחד עם שלמה גרוניך בוצע לעילא, ולפתע זה באמת הרגיש כמו "זהו זה" של פעם, רק בהיי דפינישן של המאה ה-21. המערכון של "מחבר ההודעות בוואטסה", היה מטופש בדיוק כפי שהיה מדויק בביקורת החברתית שלו.
אפשר להתחיל לשפוט את הקומדיה שלהם לפי הכלים של 2020 עם ביקורת על החוסר בייצוג נשי (למעט הופעה קצרצרה של נועה קולר), על החיקוי האדנותי של הרופא הערבי שכל מה שאכפת לו זה שאין בממשלה ערבים ועל הבחירה לא להיות נוקבים או פוליטיים. אבל כל זה יהיה די פתטי. 335 שנה חולקים ביניהם חמשת השחקנים האגדיים האלה, והם יודעים לעשות את העבודה. זה הגיע לשיא במערכון של פרלמנט הזקנים, שנראה בהתחלה כמו עוד ניסיון לחלוב את בלוטות הנוסטלגיה שלנו, ונגמר במסר מקסים ואופטימי שכבר לא נהוג להראות על המסכים שלנו. תנו לי את גידי גוב שר "איזה אחלה עולם" כל יום על המסך במקום את הייאוש הקוסמי שמייצרים מי שאמורים להיות המנהיגים שלנו וכלבי השמירה שלנו. ועכשיו ברצינות, העם נמצא בתקופה מאוד מלחיצה, אז דיר באלק אם אתם לא מביאים את טולה ובז'יז'ינה בפרק הבא.
בקטנה
ילדי שנות ה-90 זוכרים את "הקומדי סטור" כסדרה לא פחות מיתולוגית מ"זהו זה!", ואולי דווקא בגלל שנולדה בתוך עידן השידורים המסחריים. כל פרק של תוכנית הנונסנס ב"טלעד" המנוחה התחילה עם מערכון אחד, ואז הפסקת פרסומות כאורך הגלות. בימים שלפני הממיר המקליט, זה ממש הרגיש כמו עינוי. אלא שלהבדיל מ"זהו זה!", ניסיון לצפות בפרקים הישנים של ז'וז'ו חלסטרה ובניו על האש בעיקר מעלה תחושה של חוסר נעימות. מה זה החרטא הזה? זה באמת הצחיק אותנו כל כך? איך התוכנית הזאת הייתה להיט? ומצד שני, אתם יודעים, גם דודו טופז היה להיט באותם ימים.
ובכל זאת היה משהו מרגש בהודעה על האיחוד של האלילים מפעם, כמו גם הגילוי של הח"מ שהוא עדיין זוכר את כל המילים של שיר הטרטע. הפרק ששודר ביום חמישי בערוץ טדי בפרטנר TV הגיע עם כוונות טובות, בדיוק כמו האיחוד של "זהו זה!", רק עם הרבה פחות יומרות. נראה שהמטרה של הפרק הקצרצר (8 דקות סך הכל) לא באמת היה להצחיק, אלא נטו לנסות לפרוט לנו על נימי הנוסטלגיה. הנה ג'ודי לוץ! הנה ז'וז'ו! הנה הבועט מבוסטון! מי שלא חווה את התוכנית בזמן אמת לא יבין למה משהו מזה אמור להצחיק, אבל זה בהחלט ישמח לכמה דקות אנשים שאספו פוגים של "הקומדי סטור" או ז'וז'ואים בזמן אמת. בתוך התקופה הלחוצה והבאמת מדכאת הזאת, גם זה משהו.