"רק אצלנו המתים קמים לתחייה": לראות תיאטרון בימי קורונה

כמה חלל צריך בשביל לקיים תרבות במאה ה-21? האם מופע חי יכול למות? מה כוחו של אולם או היכל כשאפשר לצפות בהכל מרחוק? ההגבלות של עידן הקורונה מאתגרות את השאלות האלה משלל כיוונים. צפינו בכמה הצגות אונליין וחזרנו עם תשובות

  • תיאטרון באר שבע
נדב מנוחין
בווידאו: קטע מתוך ההצגה "מהומה רבה על לא דבר" של הקאמרי

סקטור התרבות מצוי בקריסה כלכלית כרגע, ואולי האמנות כולה ניצבת על פרשת דרכים ונדרשת להמשיך לחיות - כי אי אפשר אחרת - ללא בית ממשי, ללא מגע חי עם קהל, אפילו ללא מגע בין היוצרים עצמם. בניגוד למה שמקובל לחשוב, לא לכל דבר יש תחליף: צפייה במחשב לא שקולה לצפייה באולם קולנוע, הופעה טובה לא שקולה לאלבום, וגוגל לעולם לא יהיה תחליף למוזיאון. הקסם החמקמק של מפגש עם יצירה הוא הדבר שבשבילו אנחנו כותבים וממליצים ומתעקשים על כל פסיק. זה הדבר האמיתי.

אחד הענפים התרבותיים שנפגעו אנושות מהרוח הנגיפית שטלטלה את העץ הוא התיאטרון - מוסד עם היסטוריה ומורשת אבל גם כזה שמצמיח כל הזמן דורות חדשים של כותבים, בימאים ושחקנים. בניגוד לקולנוע או למוזיקה - עולם הבמה כמעט ואינו נוכח מחוץ לחלל שבו הוא מתחולל. סגירת האולמות היא מכה אנושה לקהילה הזאת - דווקא כשנדמה שיותר מאי פעם אנחנו זקוקים למספרי הסיפורים שישקפו לנו את העולם שבו אנחנו חיים וישאו אותנו על כנפי הדמיון למחוזות קרובים-רחוקים, ובעיקר פתוחים וחופשיים ממגבלות תנועה.

רוב התיאטראות הבולטים בישראל - להוציא הבימה ובית לסין, נכון לכתיבת שורות אלה - החליטו ברוח הימים להעלות מחזות שלמים מהרפרטואר אל הרשת. כרטיס לתיאטרון הוא עסק יקר, קל בימי שגרה לוותר עליו. כעת יכולים כל אישה ואיש להיכנס אל היוטיוב הקרוב לביתם ולצפות בהצגות נבחרות של תיאטרון גשר, למשל, או תיאטרון החאן ואפילו הקאמרי. החלטתי לבדוק את זה בעצמי. צפיתי בארבע הצגות של תיאטראות שונים כדי להבין איך צופים בתיאטרון מהבית, ולנסות להבין מה השתנה - ומה לעולם לא יאבד, אפילו בבידוד.

עוד בוואלה! NEWS

המסך הקטן באמת: האם Quibi תעשה לניידים את מה שנטפליקס עשתה לטלוויזיה?

לכתבה המלאה

יום 1

אחרי שריכזתי מופעים מכל התיאטראות, אני מתקשה להחליט במה להתחיל. דעו כולם: המבחר מכובד, ונע בין קלאסיקות ליצירות פרינג'. הפור נופל לבסוף על קלאסיקון ישראלי: נסים אלוני, ומחזהו המוזיקלי "נפוליון - חי או מת", שעלה לראשונה בשנות ה-70 וגרסתו האחרונה מתיאטרון החאן, מ-2017, זמינה לצפייה במלואה, עם לחנים נהדרים של קרן פלס לשירי המחזה. אני מתיישב מולו בחגיגיות.

"נפוליון - חי או מת", מחזמר שחור שירד מהפסים, מתחיל כשהמצביא הצרפתי מחליט לברוח מהגיהנום כדי לשנות את ההיסטוריה ולתקן את הטעויות שעשה לפני 200 שנה. אלא שמהר מאוד המצביא מפנה את מקומו לגיבורי המחזה האמיתיים: ליצן וזונות, מתחזים ורוצחים, מהם אחד שנשבע להרוג את הקיסר המושמץ ויהי מה - כולם רודפים בסיזיפיות, במין מעשייה מופלאה ופיוטית, אחרי הבטחות שלא ניתן להגשים והחמצות שאי אפשר להציל, עד התבוסה הבלתי נמנעת. זה משל מרתק, מצחיק ומרגש, וחכם להפליא, וגם מתוך המחשב שלי הוא כל מה שתיאטרון יכול לבקש: מסע אל ארץ רחוקה שמסתיים בלב שלך, ואני מצליח להתרגש ממנו גם דרך המסך הקטנטן של הלפטופ.

אלא שפתאום, מרחוק, דברים גם נשמעים מוזר. הסאונד בהקלטת ההצגה הזאת - כמו בכל שאר ההצגות בהן צפיתי - אינו מושלם. לפעמים לא שומעים שורה בבירור, ודיאלוגים מתפספסים. אני מרשה לעצמי לעשות מה שבאולם האמיתי בלתי אפשרי: לחזור אחורה, לשמוע שוב תמונות שלמות ושירים שלמים, לתהות על הכוריאוגרפיה. אני מרשה לעצמי גם הפסקות יזומות, הצצות לטלפון הנייד בלי להסתכן בנזיפה - עניין נחמד בסך הכל. בסוף, כמעט מחאתי כפיים יחד עם הקהל המוקלט לאור התענוג. אני יודע כבר עכשיו שאשמח לצפות במחזה הזה שוב, ושהוא זמין לי.

נפוליון - חי או מת

יום 2

זה בטח זמן טוב להשלים מחזות של צ'כוב, גם בשבילי, אולי גם בשביל שרת התרבות. אני ממשיך עם תיאטרון באר שבע, שהעלה את ההפקה שלו ל"גן הדובדבנים" של המחבר הידוע. בניגוד להצגה מאתמול, כאן מדובר במחזה "לפי הספר" - דרמה היסטורית על רוסיה ערב המהפכה, שבה דמויות ממעמדות שונים מתוך אחוזה מתפוררת אחת צופים במוסכמות החברתיות והכלכליות של הדורות הקודמים קורסות בזו אחר זו - חומר צפייה בעל משמעות למילניאלים אבודים כמו גם לבומרים נוסטלגיים, ואולי לכולנו בתוך הקריסה הכללית הזאת.

אם התכוננתי בחגיגיות להצגה הקודמת - בכל זאת, תיאטרון - אל "גן הדובדבנים" אני מגיע נינוח בהרבה. אין מה לומר: מהסלון החגיגיות של התיאטרון מתנדפת לאיטה. הספה שלי פחות נוחה מהכיסאות בתיאטרון, ובטח שפחות נוח להירדם בה בזמן הצפייה. לכאן מותר להביא קפה ונשנושים, וגם להתלבש בחולצה רגילה. אני לא בטוח אם זה עזר לצפייה או פגע בה, אבל זה שיקף את מצב הרוח הקולקטיבי: בזמנים כאלה, התיאטרון מתאים את עצמו לצופה ולא להיפך.

"גן הדובדבנים" הוא מחזה עם המון דמויות והקשרים, שלל ריקודים על הבמה כמו גם נאומי תוכחה. המצלמה מתמקדת בפניהם של השחקנים שמדברים באותו רגע, ולפעמים ברור שדברים במקומות אחרים על הבמה מתפספסים. יותר מכך, במחזה הזה אני מרגיש כיצד האינטנסיביות העלילתית, היגון והשמחה והזעם הקדוש - ממלאים את האולם אבל לא קופצים גם אליי. מי יודע: אולי בציניות הישראלית ובעוצמת ההתנפצות הנוכחית, הלהט המהפכני של סוף המאה ה-19 וראשית ה-20 מתעמעם מעט.

גן הדובדבנים

יום 3

אני מצפין - וירטואלית כמובן - מבאר שבע אל תיאטרון חיפה, שם העלו את "אמסטרדם" של מאיה ערד-יסעור, מחזה פרינג'י ברוחו, וחדש בהרבה מכל שאר המחזות שצפיתי בהם. "אמסטרדם" הוא משהו בין מינימליזם למופע גדוש: חבורת שחקנים בבגדים יומיומיים, כמעט בלי תפאורה או תלבושות, ממחיזים סיפור שעיקרו בכלל הוא ההרהורים של הגיבורה ומה שעובר בראשה.

הגיבורה, מוזיקאית ישראלית צעירה שחיה בהולנד, נדרשת לשלם חשבון גז שרשום על הדירה שלה מאז שנת 1944. לסיפור הזה נכנסת כל הדרמה היהודית-ישראלית של ימינו, חוויות הגירה, אנטישמיות ואיסלמופוביה, שואה כמובן, פוליטיקת זהויות והסכסוך הישראלי-פלסטיני, ובעיקר בעיקר התחושה הברורה והחותכת שלעולם תישא על גבה את כל התיקים הכרוכים בהיותה מי שהיא. השחקנים על הבמה מגלמים את הדמויות בסיפור כמעט באקראי, בלי המון מחוות - אך מצליחים לעשות עם המעט הזה הרבה מאוד.

"אמסטרדם" הוא מחזה שלא חף מבוטות, והוא משחק בהומור בקלישאות שבלב כל הנושאים הנכבדים הללו. ואמנם, אפשר לשמוע את הקהל צוחק - מה שמרחיק עוד יותר את הצופה בבית מהקהל באולם, ומזכיר לו את המצב ומונע ממנו לטבוע בתוך המשחק. מצד שני: כל המופע בנוי על כך שנזכור תמיד שזאת הצגה, שהבמה היא רק במה. נוצר פרדוקס מוזר: גם אם הקיר הרביעי נשבר מדי פעם, נוסף לו קיר חמישי - אני, הצופה שכלל לא נוכח.

חוץ מזה, לאורך ההצגה, גם האינטרנט שלי מתחיל לקרטע, וכל כעשר דקות ההצגה צריכה לעצור לטעינה - תופעה שאופיינית כנראה לכל סוג של צפייה במחשב בעומס הנוכחי על השרתים. ובכל זאת, ולמרות שההפסקות הכפויות שולחות אותי לטלפון הנייד שוב ושוב נדמה לי שההצגה השיגה את מטרתה - אני ממשיך לחשוב עליה הרבה אחרי שתעלומת חשבון הגז הגיעה לפתרונה.

אמסטרדם

יום 4

אני מסיים עם הצגה מסחרית של הקאמרי - הקומדיה "מהומה רבה על לא דבר" של שייקספיר עם טוויסט מקסיקני, וענת וקסמן ויובל סגל בתפקידים הראשיים. המדובר הוא בעלילת חיזור ושידוך ומזימות ותחפושות כמקובל, עם נשפי ריקודים למכביר. בליבה נמצאת חתונה שאנשים רעים זוממים להרוס אותה בדרך של הטעיה, ובשוליה - גבר ואישה חדי לשון אך רכי לב שמפגינים בוז לאהבה אך כמהים לה בעצמם. הידד: זהו המחזה היחיד מבין הארבעה שבו האהבה מנצחת למרות הכל.

הקאמרי, כמו שהקאמרי יודע, עיצב במה יפה ותלבושות נהדרות, אך החגיגה הוויזואלית, שבטח הייתה עוד מרשימה הרבה יותר באולם עצמו, היא עיקר הבשורה הכאן. היתר הוא בידור קליל לכל היותר. בכלל, ההצגות המסחריות המושקעות הן אלו שיש להן הכי הרבה מה לאבד בדרך למסך המצומצם, המחליש את האפקט שלהן. ובכל זאת, יש מקום גם לתיאטרון כזה כמובן, וכאמור - הוא זמין למי שירצה להעביר שעה וארבעים חביבות מול המסך באווירה שייקספירית.

באשר אליי, באמצע ההצגה האיכות נפלה בבת אחת - כלומר: לא ההצגה דווקא, אלא שוב הרשת. נו מילא, חשבתי לעצמי, גם מהיציע לא תמיד רואים היטב! למרבה המזל, זה הסתדר במהרה.

אחת התחבולות במחזה כוללת את בימוי מותה של אחת הדמויות - סלחו לי, אבל אין דין ספוילרים להצגות בנות מעל 400 שנה - ו"חזרתה לחיים" בסצינת הסיום. כשזה קרה, לא יכולתי שלא לחשוב על דברים שאמר השד הראשי לקהל לקראת סופה של ההצגה הראשונה - הברון מ"נפוליון - חי או מת":

"גבירותיי ורבותיי, אנחנו השחקנים יודעים שתיאטרון בן זמננו, בימינו, איך לומר - לא. זאת אומרת: לא הרבה. האור - לא אור. האבק - אבק. והמשחק, והתקלות, והקהל והמצב ובכלל - אין מה להשוות לטלוויזיה. ובכל זאת, אני מדגיש, בכל זאת רק אצלנו ערב-ערב, לאחר סגירת המסך, המתים קמים לתחייה. שוטפים את הסכין מן הלב, מוחים את הדם, מסירים את איפור המוות. רק אצלנו".

צדק השד מאוד. המצב אולי רע, אולי התיאטרון בקריסה, אולי הרשת לא משהו וגם לא הסאונד, אבל גם על הבמה הוירטואלית דמויות יכולות לקום לתחייה מדי יום ביומו, ויש בזה נחמה.

מהומה רבה על לא דבר

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/הלתנאי שימוש
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully